סיבת הסיבות מעל הזמן - על "המפגש" בעקבות ג'יימס הילמן

סיבת הסיבות

*מכיל ספוילרים ל"המפגש"

הסרט "המפגש" של דני ווילנב (2016) מספר על לואיז, בלשנית שנקראת לחקור שפה של חוצנים שהגיעו לכדור הארץ. במהלך העבודה איתם ועליהם היא רוכשת יכולות שקשורות למבנה המעגלי הלא לינארי של שפת החייזרים שגם משפיעה על תפיסת הזמן שלה. תפיסה שהופכת לדו-כיוונית.

המבנה הקולנועי של הסרט מציג לנו את הטראומה הבסיסית של הגיבורה: ביתה מתה ממחלה נדירה. אז אנו רואים מסתובבת בקמפוס בו היא מלמדת ומיד מסבירים לעצמנו מי היא ומה מצבה. היא עצובה, בודדה, היא איבדה את ביתה. כל הסיפור כבר מתאר לנו את המשבר שאליו נקלעה וממנו מתחיל לכאורה הסרט. רק לקראת סוף הצפיה מבין הצופה שמה שהוא ראה כרונולוגית לפי סדר ההקרנה, לא קרה כרונולוגית בציר הזמן של הסיפור. כל מה שהצופה פרש לעצמו כטראומה, כסיפור היסוד של הגיבורה, התחולל במוחו שלו ושם בלבד.

ג'יימס הילמן מתאר במכתבו "לחיות את החיים אחורנית" (הוצאת בבל, תרגום של מור קדישזון) תפיסת עולם מרתקת שמהווה היפוך לתבנית החשיבה הנרטיבית-לינארית והנחות המוצא הפסיכולוגיות של המאה ה-20. הוא טוען שם, בתמצות, שהאדם הוא אדם בהווה בכל שלב של חייו ולכן נקודת המבט תמיד צריכה להתמקד בהווה שהוא חווה ומספר הסיפור ולא להתרפק על העבר (גם הטראומטי) כדי לבנות סיפור שהוא ציר שעוסק בעבר והשלוכתיו הלאה.

"אני מפתח פה את הרעיון של הבלוט ושל החשיבות שלו כדי לדמיין את החיים בכיוון הפוך, אחורנית, לא מבחינת הזמן, מלידה ועד מוות, אלא מבחינת המשמעות שלהם [...] עץ האלון לא נעשה יותר הוא עצמו אחרי ארבע מאות שנה וברגע שנכרת. הוא תמיד הוא."

ציר הזמן לפי הילמן הוא ציר דו כיווני שבו העבר מכונן את העתיד והעתיד גם הוא מכונן את העבר. ניתן להבין את דבריו כך: כיוון שהאדם הוא יישות על-זמנית ולא רק כזו שמתפתחת בתהליך מתמיד מילדות לזקנה, ניתן ליצור היפוך בין סיבה למסובב. העתיד יכול להיות הסיבה לכך שעברת דברים בילדותך, כדי שתתעצב כפי שהתעצבת. בזאת הוא יוצא נגד התפיסות הפסיכולוגיות המקובלות אבל גם נגד התפיסות שלנו אודות נרטיב, משמעות וכפי שאתאר בהמשך: קונפליקט.

סוף מעשה במחשבה תחילה

רגע המתח המרכזי בסרט עוסק ברגע בו היא מתקשרת לנשיא סין במטרה למנוע תקיפה סינית על החייזרים ובעקבותיה, אולי, מלחמת עולמות. את מספר הטלפון של נשיא סין היא משיגה בעתיד, לאחר שכבר הצליחה בתוכניתה וחגגה זאת באירוע בינלאומי. באותו אירוע רוכן לעברה נשיא סין ולוחש לה את מילותיה האחרונות של אשתו באמצעותן היא תשכנע אותו בעבר לשתף איתה פעולה. אירוע דרמטי שמעלה הרבה שאלות לגבי התכנותו התאורטית.

הסרט "המפגש" מעורר מחשבות רבות על מסע בזמן, ההתכנות של הרצף העלילתי כפי שקרה והפער בין גורל ובחירה ואיתם גם מחשבות מטא: על השפה הקולנועית הלא לינארית שמעצבת בנו תפיסת עולם לא לינארית. אתמקד קודם כל בשאלת הבחירה והיעוד. בעלה של גיבורת הסרט התגרש ממנה לאחר שגילה שאשתו ידעה מראש שביתם תמות ממחלה ובכל זאת החליטה להביאה לעולם. עם זאת הסרט לא באמת מראה לנו את ההתלבטות של הגיבורה ואת התהליך המורכב בנוגע לשאלה הזו. הוא כן מתמקד כמו שתארתי קודם בדרמה מול נשיא סין כרגע קולנועי משמעותי ודרמטי. השאר מסופר לנו במעין אגביות, כמונטאז' מהורהר, בלי התלבטויות רגשיות ודיאלוגים רוויי דמעות.

לואיז בנקס בחרה או שלא לחיות את חייה בציר זמן מסויים מבלחי להתערב בו. ואני רוצה להעיר שעצם השאלה אודות התערבותה או אי התערבותה בגורל, שאלה שמלווה כל סרט מסע בזמן שאנו מכירים, שגויה בסרט הזה כיוון שזו שאלה של אנשים שנוסעים בזמן בכיוון אחד. סליחה. זה לא סרט על מסע בזמן כיוון שהדמות תמיד נמצאת פיזית ונפשית בנקודת זמן אחת, אך תפיסת הזמן שלה שונה. זו תפיסה שלא מערערת על קיומו של הזמן אלא, כמו הילמן, על המשמעות של הזמן, על התפיסה. המחשבה שחיים מסוימים ראויים מסיבה מסוימת (למשל, שלא תמות בילדותך כי חיים ממומשים הם חיים בוגרים) היא מחשבה שרואה באדם דמות מתפתחת. והילמן טוען ש"צמיחה היא הגאולה החילונית" כלומר להבנתי, היא באה לפצות על חוסר מימד הגאולה הדתי שהוא מעל הזמן ועל הטרגדיה בהצבת הילדות כאיזשהו מצפן אישיותי ("הילד הפנימי"). או כמו שנדין שנקר, המרצה לקבלה בבצלאל נהגה לומר: העולם הבא זה לא העולם הבא מלשון NEXT אלא העולם הבא מלשון COMING. עולם שבא.
התפיסה המחודשת לפי זה שרכשה לואיז לא נתנה לה כוחות נבואה אלא הם עצמם שאיפשרו לה לחיות ללא צורך בהתקדמות וייעוד מדומיינים הן בנישואין לאדם שיעזוב אותה, הן בהבאת חיים שיגדעו בטרם עת ("בטרם עת"? כמו שאינקס היה אומר: "איך חיים יכולים להגדע בטרם עת?").

קונפליקט הוא אוברייטד

שנים לאחר הצפיה בסרט הרהרתי מה קדם למה. הרי גם אם היא חזתה בעתיד את מילותיה האחרונות של אשתו של נשיא סין, משהו היה אמור להניע את נשיא סין באותו אירוע לתת לה אותו. כי לכל אירוע יש אירוע שקדם לו ומניע אותו ואי אפשר לאדם להניע מרצון תהליך אם אינו מודע לתוצאה הרצויה שהוא מנסה להשיג בסוף התהליך הזה.
אך עכשיו אני מבין איזה מוגלג אני. וכאן זה אכן קשור לרצף קולנועי שלא מעוניין ולא יכול להראות לנו את רצף הפעולות המסובבות אירוע כדי שיתרחש ומצד שני מראה לנו מה שהילמן מכנה "ההאפשרוית שהן באמת שלך" כלומר האפשרויות שנועדו עבורך ורלוונטיות לסיפור האפשרי שלך בניכוי האפשרויות הרבות הלא רלוונטיות. הרצון לסדר מחדש את ציר הזמן כך שיהיה הגיוני וסיבתי אינו רלוונטי בסרט כזה, כי כמו שפת החייזרים הוא נועד לפתוח את התודעה למימד אחר. השאלה היא אחרת. כך גם השאלה אודות הכוונות וחוסר הפעולה של לואיס אינו רלוונטי כיוון שהיא לא חוותה זאת כהתלבטות בנוגע לפעולה בוהשפעה על מישור הזמן כי במקום בו היא נמצאת אין טעם ורצון להשפיע על ציר הזמן כלל. יש רק הווה.

אחד הדברים שמעולם לא הבנתי זה את ההגדרה של קונפליקט כבסיס לכל דרמה. גם אני נשאבתי לדון בכך ולחשוב על זה ולפתח תאוריות משלי אבל משהו בבסיס הנחת המוצא הזו לא הרגיש לי מדוייק אף פעם. למה צריך קונפליקט כדי להבין דמות? האם באמת כל מציאות נפשית ביומיום שלנו אפשר להגדיר על ידי קונפליקט כלשהו? בין רצון ובין צורך? בין ערכים? אני מרגיש שזה בקושי מתאר 10 אחוזים מהקיום האנושי המודע ואני לא בטוח שהרבה יותר מזה במישור הלא מודע.
והסרט כפי שאראה חותר תחת התפיסה הזו בדיוק. הדמות של לואיז אינה מונעת על ידי קונפליקט לאורך הסרט. היא פועלת ושוב פועלת מתוך עשיה של מה שנכון בעיניה. לפעמים צודקת, לפעמים טועה אבל מעולם לא מניחה שני ערכים על כפות המאזניים (האין זהו "משחק סכום אפס", בו כולם זוכים??). אפילו "הסרוב להרפתקה" המפורסם לא קיים פה. שזהו השלב בו הגיבור מתחמק מלהכנס להרפתקה שתשנה את חייו הקולנועיים. ךואיס לא רק ש/מוכנה להרפתקה היא גם דואגת שהמתחרים שלה יסוננו לפי תכתיב שלה. אנו מניחים בצפיה ראשונה שכיוון שהיא בודדה ועצובה ואיבדה את הילדה שלה, אין לה ממש מה להפסיד. אבל זה כידוע לא נכון. גם הרגע שבו מתחולל לכאורה הקונפליקט הגדול אינו כזה באמת. היא מסכנת את חייה כדי להציל את העולם אבל זה אינו קונפליקט אמיתי. האם יש מישהו מאיתנו שהיה, מבחינה ערכית, נוהג אחרת במצב כזה?

אז איפה מסתתר הקונפליקט הגדול אם כך? אחר כך. בשאלה אם להנשא למי שיעזוב או להביא לעולם ילדה שתמות צעירה, והאם לספר את זה או לא כשעוד ניתן לכאורה לשנות את העתיד. כל הדרמות הגדולות לכאורה האלו לא מסופרות כדרמה קולנועית בכלל אלא כסוג של מונאז' אווירתי, פלאשבק, כמו בתחילת הסרט. לואיז לא מתלבטת מה לעשות. אנו רק רואים אותה נחושה. היא מסבירה לביתה שהמחלה בלתי ניתנת לעצירה כפי שהיא באישיותה אינה ניתנת לעצירה. וקראה לביתה בשם Hannah כמבטאת את הדו כיווניות הזו של אישיותה העל זמנית. גם במהלך האירועים עצמם לואיז לא מונעת ולא יוזמת כיוון שהשאלה שנשאלה היא לא אם נכון וראוי להביא תינוק לעולם. בן זוגה שואל אותה: "את רוצה להביא תינוק?" והיא עונה מתוך הרגע את האמת: כן. היא רוצה ילדה. אמת לשעתה כאמת נצחית.
במובן הזה לשים את הדרמה הקולנועית סביב קונפליקט היא צמצום מימד הזמן והאופי האנושי לסיבה ותוצאה בלבד. כי ההנחה היא שדמויות חותרות להשיג משהו ובכך הן פחות קיימות בהווה המתמשך של הסרט.

זמן אחר

נראה לי שרק לאחרונה אנו פתוחים לאתגר תפיסות והנחות יסוד מוחלטות כמו קיומו של ציר זמן מובהק, וכמו שהסרט טוען, לאמנות ולשפה יש תפקיד חשוב בעיצוב תפיסות עולם חדשות גם בלי להציב את זה כמטרה או כיעד. שני רגעים קולנועיים אחרים זכורים לי במיוחד בהקשר הזה ואיתם אסיים. בסרט TENET שכמו Hannah שמו הוא פולינדרום ישנה שבירה של הלינאריות הסיפורית של ציר הזמן. כמו שכתבתי בניתוח הסרט, מסע בזמן אינו משהו טכני שיש לפתור כמו ב"הנוקמים - אנד גיים" או חידה מדעית שיש לפתור. מסע בזמן יש בו הרבה מנקודת המבט העל זמנית שיש בה שוויון נפש כלפי תהליכים. גילוי נאות, אין לי סבלנות לטנט אבל סצנה אחת ראיתי והיה בה משהו נפלא. הסצנה תארה את ההסבר ליכולת להניע את הזמן לאחור תוך התמודדות עם השאלה שהעליתי קודם: איך אפשר להניע תהליך שהתוצאה שדלו כבר קרתה במציאות. התשובה היא: אינסטינקט. האינסטינקט הוא פעולה לא רצונית ולא מוככוונת מטרה מודעת שאנו מבצעים כל הזמן. מה שהסרט מציע זה הרחבה של האינסטינקט לפעולות שהן בחיריות באופיין. ויש בזה משהו מקסים כי ההנחה שאנו תמיד מזהים קשר ישיר בין סיבה ותוצאה הוא גחמה אנושית לא מוכחת. לעומת זאת היכולת להרחיב את האינסטינקט מכילה בתוכה הנחה שיש לנו חושים נסתרים שיש בהם חיבור עמוק למציאות שיכולים נבוע רק במקום בו אנחנו מפיסיקים להיות שליטים חולניים על חיינו.

כשהגיבור לא מצליח לתפוס בהילוך אחורי קליע שמונח על השולחן אומרת לו המאמנת: "You have to have dropped it". כלומר: לא תצליח לתפוס קליע שלא הפלת. תראה במציאות הזו מציאות הכרחית, בלתי נמנעת, גם אם קרתה בעתיד. או כמו שאומרת לואיז: Unstoppable.

 

אצל "דוני דארקו", סרט המדע בדיוני הנפלא, נושא הזמן הוא מורכב במיוחד ובעבר היתה לי תחושה שהבנתי בדיוק על מה הסרט מדבר וזה חלף ונשכח ממני. אבל אני רוצה הלזכר בסצנה אחת נפלאה ומשעשעת: דוני דרקו נחשף לציר הזמן שהוא מסלול החיים העתידי שמתגלה אליו כחור תולעת שקוף. הוא רואה את מסלול החיים של האנשים שסביבו כאילו היו בובות נטולות חופש בחירה. אבל מה עם הגיבור עצמו, המודע, זה שרואה ולכן אולי יכול לסרב למסלול שצופן לו העתיד? ובכן, דוני רואה את המסלול שלו ו… מסרב. הוא נשאר לשבת בכסאו ולא משתף פעולה עם חור התולעת הפרטי שלו. ואז קורה דבר מתוק: חור התולעת מסתובב, מפנה אליו מבט ורומז לו "נו, תתקדם".

דוני מחייך וקם.

"ופניי לא ייראו": ההסטוריה תמיד נקראת במבט לאחור.