דלג לתוכן הראשי

הפסטיבל הראשון שלי: סיכום פסטיבל קרדיף

הפסטיבל הראשון שלי

אני ואלון רותם יצרנו את הסרט הקצר "ניגון" שנה שעברה עם צוות נהדר. הסרט השתתף בכ-35 פסטיבלים עד עכשיו, חלקם חשובים יותר וחלקם פחות. קיוויתי שהוא יתקבל לשטוטגרט\אננסי\זגרב אך הוא לא התקבל אליהם וכשהבנתי שההזדמנויות לטייל איתו בעולם מצטמצמות, קיבלתי את המייל מפסטיבל קרדיף בווילס עם הזמנה להגיע.
ההזמנה היתה מאוד נעימה וחביבה ומשהו בי התחיל לדגדג ולומר "כן" למרות שמעולם לא שמעתי על הפסטיבל קודם לכן. ההצעה לקחת חלק בפאנל שאלות ותשובות עם בן מיטשל מהבלוג המצויין SKWIGLY חיזקה את הרצון להגיע יחד עם סקירת התוכנית של הפסטיבל. תוכנית זו כללה בין השאר פאנלים ושיחות עם יוצרי "אי הכלבים" "אארדמן" וCartoon Saloon האחראים על "שיר הים"ו"המפרנסת".
אני טיפוס אימפולסיבי קצת ולמרות שאני לא אוהב להוציא כך סתם מאות דולרים ושמעולם לא טסתי לבדי וזהו הפסטיבל הראשון אליו הלכתי מחוץ לישראל לא בררתי יותר מדי עליו. בדיעבד הסתבר לי שזו שנתו הראשונה של הפסטיבל(!) המחודש לאחר שהיה בתרדמת עד שזכה לנשיקת התעוררות של כמה אנשים מקסימים.
במבט לאחור הנסיעה היתה חתיכת סיכון. יכולתי למצוא את עצמי באיזה חור שכוח-אל בפסטיבל משעמם עם סרטים שיכולתי לראות בוימאו. בפועל קרה ההפך: פגשתי אנשים מקסימים, בריטים בעיקר, אירופאים שונים וגם מעבר לגבולות אירופה. אנשים שהתייחסו לפסטיבל בהתרגשות ילדותית כמעט ומלאת אנרגיות חיוביות (אבל ממש). אנשים שפשוט רצו להקים פסטיבל ועשו זאת, בדרך שלהם. היוזמה שלהם התחילה ממפגשי "CARDIFF ANIMATION NIGHTS, מפגשי אנימציה דו-חודשיים שיזמה לורין אורמה עם ידידיה. היוזמה גדלה והתגבשה לרצון להקים פסטיבל. חלום שהתגשם עבורם.
אחד הדברים המדהימים בפסטיבל היו לא רק האוירה המשפחתית החמה אלא גם התחושה שאני והפסטיבל נועדנו זה לזה. עבורי זה היה פסטיבל מטא. מהרגע הראשון הפסטיבל דיבר על עצם השהות בפסטיבל, על תעשיה, נטוורקינג והכל בנקודת מבט אנושית ופשוטה. באחד הפאנלים נאמר ובצדק שכל מי שמגיע לפסטיבל הוא בודד, כולם לבד. וכולם רוצים ושמחים לדבר עם מישהו. כמה זה היה נכון.

"BE KIND"

בהתחלה היו לי חששות נוראיים. אני שונא לאלץ את עצמי להיות נחמד או מנומס. אני שונא לעשות דברים ש"נכון לעשות כאיש מיקצוע". ובהתחלה זה באמת קפיצת ראש: להתחיל משיחה, לפתח אותה, לא להשתעמם, להקשיב... ולאט לאט זה נהיה טיבעי כמו מיומנות אנושית שלא ידעת שיש לך או כזו שדוכאה על ידי שנים בפייסבוק. ככל שימי הפסטיבל חלפו כך התבהר לי שכל הדינמיקה הזו היא אמיתית. כלומר, קורה שם משהו שאי אפשר לתייג רק כ"מקצועי" או נטוורקינג" אלא אנושי. וזה מאוד קשור לאופי הפסטיבל, האנשים שהגיעו אליו ובעיקר לאהבת האנימציה מניעה אותו. מהרגע הראשון אמרו שם ביום התעשיה: "יוצרי סרטים קצרים הם קהילה. הם לא מתחרים זה בזה. יש להם אינטרס משותף." וסביב הגישה הזו, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, נאספו להם יותר ויותר אנשים שעברו משהו יחד במשך ארבעה ימים. משהו שגילה לי גם צדדים חדשים על עצמי אבל גם על החיים ועל האמנות הזו שאני כל כך אוהב. קהילה במובן הפשוט: אנשים שאוהבים את אותו דבר והתשוקה ליצור מניעה אותם.
לצערי, כבר הרבה זמן לא הייתי בסביבה כל כך לא שיפוטית.

יום תעשיה ונטוורקינג

אפרט מעט על התוכן והאוירה בפסטיבל לטובת האנימציה הישראלית.
ככל שהפסטיבל נמשך כך היה לי קושי רגשי להשוות בין הדברים אליהם נחשפתי שם לעומת מה שמחכה לי בארץ. כן, כשרונות גדולים יש לנו כאן ללא ספק, אבל זה לא מספיק בשביל ליצור קהילת אנימציה. אנחנו, כקבוצה, סובלים מבידול והפרדה וחוסר קולגיאליות שאני לא מצליח לפענח. ישראל היא מקום קטן אבל דווקא מסיבה זו יש צורך ליצור קהילה אפקטיבית ולא להסתגר ולהפסיק לראות האחד את השני רק כמתחרה. הדבר נכון בתחומים מקצועיים רבים אבל בייחוד בתחום אמנותי. בקהילה המקומית ובייחוד בשנים האחרונות דברים משתנים: איגוד מקצועות האנימציה פועל רבות לטובת היוצרים, אתרים שונים עוסקים באנימציה (כמו "מונפש") וכנסים ואירועים שונים מתרחשים מדי חודש (לופדהלופ, אנימיישן מיטאפ, פסטיבלים שונים ויוזמות כמו אלו של מיזם ירושלים ופסטיבל אניניישן...) ועדיין כדי שחברויות יוולדו מתוך ההתרחשויות האלו אנו צריכים להשיל קליפה עבה מעלינו. לפרגן, להתעניין, לחלוק ידע ובעיקר להפתח באופן אישי, ישיר ובלתי אמצעי אל האנשים שחולקים איתנו את חדוות היצירה.

חמוש בכרטיס ביקור חדש ופליירים הגעתי ליום הראשון. הפסטיבל נפתח עם "יום תעשיה" שמשך אליו סטודנטים לאנימציה מרחבי בריטניה. התכנים לא היו חדשניים בצורה קיצונית אבל האוירה והמסר היו חד משמעיים: תצרו קשר, תפגשו אנשים, תדברו. יום זה כלל כמה הרצאות ופאנלים על הפצת סרטים, על סוגי תוכן שונים, מקרי מבחן מעניינים ועוד.

הכנתי במיוחד כרטיס ביקור ופלייר על הסרט :)
הנה סיכום קצר של נקודות למחשבה שעלו בפאנלים השונים:
  • לא רק ליצור, אלא לתת גם כלים ליצירה. לעבוד עם ילדים. לעבוד עם דוקומנטריסטים. להפוך את עצם העשיה והסיפוריות לנושא ולאו דווקא סרט ספציפי או תוכן ספציפי.
  • להיות קשוב לקהל. זה אומר לא רק מה הקהל רוצה, אלא גם מה הקהל צריך. לפעמים הדברים הפשוטים והצפויים ביותר לא נעשים ויש בהם צורך. זהה את החוסר.
  • כדי לבחון רעיון לא צריך פאנל מומחים. תפנו קודם כל לקרובים אליכם ותראו את התגובה שלהם: משפחה וחברים וקולגות קרובים. אחר כך תמשיכו הלאה.
  • שלושת הכללים לעבודה עם אנשים: תהיו נחמדים. תהיו יצירתיים. תהיו ביקורתיים.
  • להצחיק. גם בכתיבת תסריט, גם בפיץ': צחוק הוא הדבר. מה שמחפשים כולם (כך מסתבר) זה קומדיות או לפחות משהו עם פן הומוריסטי.
  • לעשות תוכן לילדים. סיכוי הפצה גבוה בהרבה!
  • בפיץ': פשטות זה טוב אבל לא להסתמך רק על רעיון אחד או דימוי אחד: לתת נפח.
  • לא לימדו אותנו למכור סרט. זה כמעט בלתי אפשרי להפוך סרט קצר לרווחי אבל כיסוי עלויות לפעמים אפשר. כדי שסרט ימכור הוא צריך להיות קצר, מצחיק ושיכלול את מסע הפסטיבלים בתוכנית השיווקית שלו.
  • לא לפנות רק לפסטיבלי אנימציה. לעשות מחקר לפני כל תהליך הפסטיבלים. ליצור תוכנית כוללת לסרט.
  • באתר של הbritish council יש רשימת פסטיבלים לפי דדליינים.
  • הרעיון מאחורי הפצת סרט אינו הסרט, אלא היוצר. את\ה המוצר. המטרה היא להשיג שיתופי פעולה עתידיים.
  • אארדמן מפיצים גם סרטים שאינם שלהם. אפשר לפנות אליהם.
  • חוזה הוא שותפות. תדאגו לראות עם מי אתם הופכים לשותפים.
  • איפה למכור? בכנסים למכירת תוכן כמו CMC ואחרים
  • לא לעשות משהו "כמו" מישהו אחר (אני עושה "ניר וגלי"). זה לא מעניין! תמצא מה חדש בך.
  • לשלוח לפסטיבלים זה יקר אז לבחור בקפידה: מי בא לפסטיבל ומה אתה מצפה למצוא שם. מה יקדם את הקריירה שלך.
  • שיחה אחת טובה שווה יותר מ20 חילופי כרטיסי ביקור.
  • תביאו כרטיסי ביקור!
  • מחפשים טלנטים יותר מתוכן. זה השוק בסרטים קצרים.
  • הפצת תוכן ברשת גם כן דורשת מחקר: מי קהל היעד, מתי ואיך לפרסם, איך יחשפו לתוכן שלך, על איזה מסך ועוד.
כחלק מהיום הזה היה גם פאנל של אנשי תוכן מהBBC, קרטון נטוורק ועוד. לאחר מכן היו הרצאות קצרות של יוצרים שזה היה נחמד להכרות. למשל תום לוקאס דיבר על הסרט הקצר שלו "מוות בחלל". חמוד מאוד ואיש שיחה נחמד.
בסיום היום הראשון היה פאנל של מנהלי פסטיבלי אנימציה. כולם מקסימים, אדיבים וקשובים, עמוסי אהבה ורצון לתת במה ליוצרים. שאלתי אותם מה ההבדל בין סרטי סטודנטים לסרטים עצמאיים והם אמרו שישנם כמה הבדלים:
  • הבדלי תקציב.
  • סרטי סטודנטים נוטים להיות מוכווני תעשיה (בניגוד לישראל ש.ה.)
  • יוצרים ותיקים הם פחות אמיצים ויותר נוסחתיים.
הם גם המליצו להעלות את הסרט לרשת רק בסוף שנת סבב הפסטיבלים.

שאר התוכנית של הפסטיבל כללה הקרנת סרטים קצרים וארוכים, מסחריים ועצמאיים מכל הסוגים. תערוכת תפאורות ובובות סטופמושן, פאנלים של יוצרי "אי הכלבים", יוצרי Early man של אארדמן ואחראי הטכני של "המפרנסת" (מועמד לאוסקר 2017), מארק מולארי, שהציג את הסרטון הזה:


בשיחה שלו על הסרט התברר שסטודיו cartoon saloon לא לגמרי גיבש אג'נדה לגבי הסרטים שיפיק. "המפרנסת" שונה מאוד משני הסרטים הקודמים של הסטודיו האירי וההחלטה להנפיש את הסרט היתה שילוב של הצעה בעלת ערך כלכלי ומוכנות של הבמאית נורה טומוואי לעסוק בנושא הטעון של ילדות באפגניסטאן.

הפאנל על "אי הכלבים" היה ממש נחמד ועסק בעיקר בבובות ובעבודה מול ווס אנדרסון הבמאי. היה מעניין לראות את הבובות המקוריות ולשמוע את האחים המפסלים SCULPT-DOUBLE , נתן ויהושוע פלין. הם תאומים מקסימים שעובדים יחד בפיסול דמויות לאנימציה. בפאנל הזה נחשפו גם תהליכי העבודה המוזרים של ווס אנדרסון (במאי לייב אקשן שזה סרט האנימציה השני אותו הוא מביים אחרי "מר שועל המהולל" המופלא) שזה אומר בימוי דרך מיילים, חופש בעיצוב דמויות והקפדה על תזמון לעומת הערכת חסר של ראליזם פיזיקלי.
בנוסף היו קצת מפגשי בירה ויצירה, פאנל תסריטאי אנימציה, סדנת רישום ומפגשי שאלות ותשובות עם היוצרים שהיוו הזדמנות מושלמת להיכרות אישית.


להיות אנימטור באירופה

הפסטיבל היה עבורי הכרות ראשונה מקרוב עם האופי של התעשיה האירופאית. פגשתי סטודנטים ויוצרים צעירים מרחבי אירופה שנודדים ממדינה למדינה ביבשת ומפרויקט לפרויקט. אנימטורים שרודפים אחר החלומות שלהם במטרה להיות חלק מהפקות מעניינות ומגוונות ברחבי היבשת. בין האנשים המעניינים שפגשתי היו תום לוקאס, יוצר מקרדיף שעוסק קצת באנימציה עצמאית, אילינה קוטרדו, איטלקיה שלמדה בצרפת עובדת בבריטניה וכנראה ממשיכה משם לפולין עם בן זוגה שהכירו על הסרט של סרט סטופמושן שהופק בקרדיף. יבגנה גולובבה, יוצרת צעירה ואת בעלה מיילס מקלאוד שהוא חלק מהאחים מקלאוד(!) המגניבים. מרילין סאן, סטודנטית צעירה שמציגה סרט בפסטיבל ואת היוצר ההודי, סאמנת' פאל,(עליו כתבתי פוסט נפרד) ועוד אנשים טובים ומקסימים.
ממה למדתי על עולם התעסוקה שלהם: האנימציה הקלאסית בבריטניה נמצאת בירידה ודווקא הסטופמושן פורח, שזה די מפתיע. הם עובדים כפרילנסרים עצמאים לתקופות קצרות על פרויקטים במקומות שונים. מעטים הסטודיואים שמצליחים להחזיק אנימטורים באופן קבוע ולכן כל אנימטור צריך לתחזק את הקריירה שלו באופן שוטף ולעבוד על פרויקטים שנמשכים בין כמה חדשים לכמה שנים. כפי שהאנימטורית אילינה העירה כששוחחנו על כך, זה אפשרי עד שרוצים להקים משפחה ואז צריך להשתקע.
מה שמאפשר את התנודה הרחבה הזו ברחבי היבשת זה כמובן האיחוד האירופאי, וזו גם הסיבה שרובם שונאים את הברקסיט, ההתנתקות של בריטניה מאירופה, מה שעלול להקשות עליהם את המעבר המהיר הזה ממדינה למדינה לפי ביקוש לפרוייקט.

אנימטורים הם בני אדם שעושים אנימציה

בסיכומו של דבר הפסטיבל הזה סיפק לי הרבה הזדמנויות לברר מחדש את יחסי לסוגיות אישיות, אמנותיות ומקצועיות. זו היתה חויה מטלטלת ומעשירה שאני מקווה שאצליח לתרגם אותה להתקדמות האישית שלי, יחד עם הפקת לקחים בנוגע לתעשיה הישראלית כולה. הדבר העיקרי שהפך את הפסטיבל לכה משמעותי עבורי היו האנשים שארגנו את הפסטיבל ובעיקר לורין אורמה שבשמחה ולבביות ניצחה על הפרויקט הזה ביד רמה ונתנה לכולם להרגיש בבית וגם כריסטופר רייט שהיה נחמד ונרגש מאוד.
אלמלא הם אני וחושש שהייתי מעביר שבוע בחו"ל בשיתוק חברתי.
הלוואי שנצליח ליצור דבר דומה בקהילה הישראלית.

אנשי הפסטיבל (מהאינסטגרם שלהם)

------------------------------------------------------------
שאלות ותשובות עם במאים אורחים (אני עם הקסקט)

סקירת הפסטיבל בבלוגים:
https://www.jammycustard.co.uk/industry/cardiff-animation-festival-2018-review/
http://www.skwigly.co.uk/cardiff-animation-festival-2018/

לילות האנימציה בקרדיף:


תמונות משם:









נסיון כושל מהזיכרון לרשום פנים ושמות




הסרט הזוכה הן כסרט קצר והן כסרט סטודנטים הוא MAMOON של בן סטיר, בריטניה.
סרט מהמם ויזואלית, משלב עריכה קולנועית רגילה עם הקרנת וידאו על קוביות. תראו את הטריילר:



נקודה ישראלית: "יומן מסע, תל אביב" של סמואל פטהיי, סטודנט שווייצרי שביקר בארץ, שכה בפרס סרט הסטודנטים. הסרט שלו יוצג בדוקאביב 2018 והוא מגיע ארצה לרגל הפסטיבל.


חביב הקהל הוא סרטו של תומר אשד על חיי הזיקית:


טריילר ל"ליל הטרמפיירז", סרט בריטי חדש שתערוכה שלו הוצגה שם:


הפודקאסט (יש עוד רבים בערוץ):


כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.
או כדברי רבי נחמן בקטע שקראתי במקרה כשהגעתי לשם:
 
תכלס. פשוט תסעו.

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

12 עקרונות האנימציה

את נושא 12 עקרונות האנימציה אני פותח עם הסרטון הנהדר הזה אבל אפשר גם לחזור אליו לאחר קריאה.


12 עקרונות האנימציה נוסחו על ידי פראנק תומאס ואולי ג'ונסון בספרם הידוע "אשליית החיים" בו הם נותנים מבט מקיף על תהליכי העבודה שלהם כאנימטורים בדיסני במשך עשורים רבים. פראנק ואולי הם שניים מתוך "תשעת הזקנים" של דיסני, בכירי האנימציה שהשפיעו על דורות של אנימציה בידורית.
הספר הזה מומלץ ביותר ו12 עקרונות האנימציה שהם מציעים מצוטטים שוב ושוב בכל קורס אנימציה אפשרי. היתרון הגדול של 12 העקרונות הוא שבכלל הם קיימים. עצם זה שמישהו ישב וניסח 12 "חוקים" שעוזרים ליצור אנימציה מתקשרת. עם זאת, קצת כמו "22 חוקי הסיפור של פיקסאר", במבט מקרוב 12 העקרונות אינם ממש עקרונות. אני אסדר אותם לפי קטגוריות כי הם שונים מאוד באופיים עם הערות שלי לגבי יישום בעידן שלנו, לאו דווקא באנימציה קלאסית:


עקרונות סיפור ויזואלי Staging - העמדה באנימציה ההפרדה בין דמות ורקע היא מלאכותית. כל "מצויר" הוא מלאכותי, מעשה ידי אדם. לכן יש חשיבות כשבונים סיפור, סצנה ואף שוט, להיות מודעים …

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

הארט של ראלף ההורס 2: ראלף שובר את האינטרנט

בעיקר לקוח מעבודותיו של ג'ף מרגהרט.
https://www.artstation.com/jmerghart
(לחצו על תמונה להגדלה)


















ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey