דלג לתוכן הראשי

מכתבי אהבה לרות - משה דיין בעמק הניכור

זהו מאמר אורח של יונתן וסרמן, על תהליך העבודה שלו על "מכתבי אהב לרות" המציג בימים אלו בגלריה "המדרשה".

רותי שלי, סופי שאצא מדעתי. אינך יכולה לשער כמה רוצה הייתי לקבל ממך כל שעתיים מכתב, ושלא לענות כלום. לקרוא ולשתוק, לקרוא ולשתוק. איזה בוז תוקף אותי כשאני כותב את תשובותיי העלובות. לא שמצטער אני על הסגנון או הביטוי הדל, אלא חורה לי שאינן מביעות כלום, אפילו שמץ ממה שאני רוצה לכתוב"-משה דיין, 1937

על עבודת הוידאו ״מכתבי אהבה לרות״ \ מאת יונתן וסרמן

"מכתבי אהבה לרות" היא עבודת וידאו של האמנית רות פתיר, אמנית וידאו בוגרת בצלאל (2011) וקולומביה (2017). הוידאו הוא סרט אנימציה בן כ-20 דק' המורכב מששה פרקים. כל פרק מבוסס על מכתב אמיתי של משה דיין לאשתו רות ומבוצע כמונולוג. כל פרק מדובב ע"י אחד מחבריה לשעבר של רות (כל פרק מוקדש וקרוי על שם המקריא).
הרעיון לעבודה נולד כאשר רות נתקלה בספר"מכתבי אהבה - משה דיין", והוקסמה מהמכתבים. המכתבים מרגשים ומלאי תשוקה אבל גם מציירים מערכת יחסים אלימה, מלאת רגשות ומורכבת. רות החליטה "לנכס לעצמה את המכתבים" באמצעות סרט במעין משחק תפקידים בו היא רות דיין וחבריה לשעבר הם משה. בזמן העבודה רות תיארה לפעמים  את הסרט כ"הזייה של רות דיין" או כ"פנטזיה ילדותית" שלה עצמה. לפעמים בסרט משה "שובר דמות", כלומר החברים של רות מדברים איתה ולא מדקלמים את המכתב, והפער בין העברית היפה של משה ודמותו מלאת הפאתוס, לבין המופנמות הסטואית שלהם משעשע.

אוקיי אז להפסיק לצחוק… לחשוב מחשבות עצובות… אני אומר כמה פעמים "רותי שלי" עד שזה יישמע רציני, בסדר?" -הלל, 2017
ההצבה היא סוריאליסטית, משה לבוש שמלות ראוותניות ותכשיטים אוריינטליסטים של משכית (ליין האופנה של רות דיין), לפעמים הוא מוקף במאות פריטים מאוסף הארכיאולוגיה שלו ומביט אל השקיעה או שוכב בוכה בתוך כלי חימר עתיק. זה החלום המשותף של שתי הנשים. בבחירת הדימויים ניסינו אני ורות להתמסר להיגיון חלומי (עבודותיו של דייויד לינץ' עלו פעמים רבות במהלך העבודה על הסרט) וגם לצחוק על דמותו של משה, מבלי להתאכזר אליו.
במהלך חודש מרץ ואפריל 2018 אני ורות עבדנו כדי לגרום לרעיון המורכב הזה להפוך לסרט. רות השיגה תקציב מקרן אוסטרובסקי, ובנתה מתוך המכתבים תסריט, ואני הייתי אחראי לביצוע. זה היה שיתוף פעולה אינטנסיבי ומפרה, עבדנו באותו חלל ושום רעיון לא נדחה על הסף.

טיפה על עמק הלא מוכר, תלת ואמנות

השימוש בהנפשה בוידאו ארט הוא די שכיח, רות מגדירה את העבודה כ Post Internet Art. אני חושב שמדובר באמנות שמשתמשת בקקופוניה והצפת הדימויים של הרגע, ומנסה להשתמש בכלים העכשוויים ביותר של הטכנולוגיה, את רות מעניין אלה שמבטיחים יצירה-אינסטנט. (אפליקציות שונות שמייצרות דמות תלת מרקדת על בסיס סלפי, או מודל תלת מימדי ע"פ גוגל סטריט ויו).
אמנים מרכזיים כמו ג'ורדן וולפסון (Jordan Wolfson) ואד אטקינס (Ed Atkins) עובדים עם טכניקות דומות.
ניתן לומר שבעוד שבאנימציה מקובל לחתור להרמוניה (Illusion of life), בעבודה שלנו ושל האמנים הנ"ל הדמויות הן "פרנקנשטיין" של דימויים שנלקחו ממקומות שונים שלאו דווקא מנסים לשכנע כסובייקט עצמאי.
מתוך סרט האנימציה MASKS של ג'ורדן וולפסון, האמן היהודי ניו יורקי משוחח עם הצופים כקריקטורה של יהודי.

כאנימטור מסחרי, ניסיתי בהתחלה למשוך את עיצוב הדמות של משה למקום פחות ריאליסטי ויותר קרטוני כדי להימנע מהUncanny Valley, אבל באותה עת לא הבנתי שזה חלק מהתחושה שהדמות אמורה לעורר. למדתי שיש הרבה שפועלים בשדה האמנות ורותמים את העמק הלא מוכר בדרכים שונות לצרכיהם האמנותיים.

בביקור וראיון קצר בסטודיו של אד אטקינס אמן מרכזי ומוכר, הוא מסביר יפה מדוע ואיך הוא משתמש באפקט הזה של ניכור לדמויות אנושיות מונפשות (כמו להזכיר לצופים שלהם יש גוף, לעומת הגוף הלא ממשי של הדמויות שלו, ועוד, שווה לצפות בלינק). במקרה של משה והסרט שלנו, משה הוא הרי כלי ריק ממנו בוקע קול, מריונטה לא מושלמת אליה הצופה עלול, בצורה קומית אבל כנה לחלוטין, לחוות אמפתיה. אני מרגיש שיש משהו מאוד מכמיר לב בדמויות הראליסטיות קפואות המבע, שמנסות בקושי לשכנע אותנו להענות להן אבל אין להן סיכוי.
בחלקים הנוגים בסרט ניסינו ככל יכולתנו לייצר אנימציה טובה ונאמנה למילים ולרגשות המובעים בטקסט, לדבר ״מתוך הדמות״ ולנסות לפרוץ, אפילו לכמה שניות, את העמק. בחלקים אחרים בסרט התמסרנו לאפקט ונהנינו מהדיסוננס בין התנועות הרובוטיות האחידות לבין הלהג העולץ היוצא מפיו.
"ובכל זאת, מעין רגשי אב-לבנו אני חש כשאני זומר את השזיפים שלנו, איני יודע משום מה אבל בעיקר לשזיפים אני חש קצת יותר מלתפוחים או לאגסים"

פייפליין להרבה אנימציה בזמן קצר

רות באה מעולם העריכה והסרטים הדוקומנטרים, וציפתה לקצת מהגמישות של במאי דוקומנטרי, שיכול לערוך הרבה פוטג׳, ו״לגלות״ את המקצב ואופי הסרט תוך כדי עבודה. היא דמיינה כחמישים דקות אנימציה. כתוצאה מכך, ניסינו ליצור פייפליין גמיש שיהיה דומה יותר לעבודה עם שחקן מאשר להתחייב מראש לכמות ואורך שוטים, תלבושות, ופרופים.
החלום היה לעשות לכידת תנועה של המקריאים, גוף ופנים, אחרי שבילינו כמה ימים בניסיון להגיע לתוצאות סבירות באמצעות קינקט (כמעט הצלחנו) הרמנו ידיים ופנינו לאנימציה יותר מסורתית.
די מהר היה ברור שלא נצליח לייצר 50 דקות אנימציה אבל כן ייצרנו ורינדרנו 20 דק׳ בכחודש וחצי. אלה כמה טכניקות שחסכו לנו מלא זמן לעומת סרט תלת רגיל-
  1. מידול דמות בתוכנה ייעודית- המודל פוסל והוכן לאנימציה בדאז ע״י מונטי אלון המוכשר כשד.
  2. ליפ סינק ״אוטומטי״ -לאורך הסרט דיין בעיקר מדבר, והרבה. התוכנה ״Iclone" שמנסה לעשות ליפ סינק אוטומטי עזרה מאוד. האייקלון מנסה להתאים תנועות שפתיים לסאונד, ובנוסף יש לה אינטרפייס שאין זריז ממנו לליפ סינק.
  3. דוגמא לליפסינק לא גמור מאייקלון, מצב ביניים בין הליפ סינק האוטומטי לתיקונים ידי אדם.
  4. אנימציית דמות מבוססת קליפים מוכנים- כל תוכנות התלת, והאייקלון בפרט, מאפשרות לייבא מושן קפצ׳ר, שאותו ניתן לערוך ולתזמן בקלות יחסית. הנה קטע ריקוד שנחתך מהסרט ומורכב מקטעים ״רדי מייד״ במהירויות ומקצבים שונים.
  5. עריכה בתוך תוכנת התלת- היות והקליפים של המושן קפצ׳ר נותנים לנו פרפורמנס של כל הגוף (ולא נגיד, תנועה רק של האיברים בפריים כמו בהפקת תלת נורמלית), יכולנו לנסות זוויות שונות ולחתוך בינהן בזמן אמת. זה משחרר וגם חוסך המון בוג׳ראס ברנדר.
  6. רינדור בכרטיס הגרפי וללא פאסים- רינדרנו עם רדשיפט, מנוע רינדור מהיר וראליסטי.
בד״כ הפייפליין להפקת סרט תלת הוא קשיח: פרה פרודקשן שבלבו סטוריבורד מדוייק, אנימציה בשוטים שאורכם נקבע מראש ע״י אנימטיק, ורינדורים- שלב קשה שכל טעות בו עולה מלווה במפח נפש.
הודות לטכניקות שציינתי ונכונות להתפשר(אין לקוח) הצלחנו להגמיש את הפייפליין הזה ולשמור על חופש לנסות דברים וכך יכולנו להתעסק ולשנות דרמטית דברים רבים ממש עד הרגע האחרון. כשהדדליין התקרב גם העבדנו כמה אנימטורים מקסימים (גל מרגה, דין בן אורי, אורי עינבר) והיה כיף גדול.

העבודה מוקרנת בצורה מאוד יפה בגלרית המדרשה בירקון 16, יצא סרט די משונה ומופרע שאנחנו סופר גאים בו.
יש ערב ״מאחורי הקלעים״ ב 16.5 בגלריה בשעה שמונה נראה לי, אפשר ליצור אתי קשר לוודא.

*יונתן וסרמן הוא בוגר בצלאל 2008. עושה אפטר ותלת כפרילאנסר ומלמד סינמה בג'אמפ קאט ובפרטי.
לינק לתיק עבודות: https://yonatan-wasserman.squarespace.com/



קישורים נוספים:


פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מיטב האנימציה ברשת 2018

שנת 2018 עבורי היתה בעיקר בסימן הסרט שלי ושל אלון רותם "ניגון" איתו נסעתי לפסטיבל קרדיף השנה שם הכרתי מקרוב כמה סרטים ואנימטורים נפלאים. מעבר לזה השנה היתה רוויה בסרטי סטופמושן, קלאסית, תלת מימד, מציאות מדומה וסרטים ארוכים שמאתגרים את הציפיות שלנו. בדרך כלל אני מרגיש שהסרטים הקצרים הם המטען המשמעותי שאקח איתי הלאה מהשנה החולפת אבל השנה נראה שדווקא הסרטים הארוכים הצליחו לבטא את רוח התקופה בעוד הקצרים נשארים מעט מאחור.
כמדי שנה אני מלקט את מיטב הסרטים שעלו לרשת השנה והנה הם לפניכם, הנבחרים שלי לשנת 2018:


מספיק! אנה מנצריס
בגזרת סרטי הסטודנטים אקח איתי את ENOUGH של אנה מנצריס. סרט אפיזודלי קצר שהולך ומעלה את סף המתח עד לפיצוץ הבורגני השקט. אנה היא אנימטורית שוודית. הסרט נעשה כסרט סטודנטים ברויאל קולג' אוף ארט, לונדון.


מכתב אהבה לבחור שהמצאתי - רחל גוטגרץ 
סרט הגמר של רחל גוטגרץ מבצלאל זכה להצלחה גדולה ובצדק. על אף היותו נסיוני בטכניקה ובסיפור הוא מצליח לשמור על מסגרת סיפורית אחידה וסוחפת. הטכניקה המיוחדת שכוללת הדפס ממשי פותחה כבר בשנה ג' של רחל. עוד עליו כתבתי פה: https…

סיכום 2018 חלק ב'

שלום וברוכים הבאים להמשך סיכום השנה בבלוג.
את המיטב קיבצתי ברשומה הקודמת: https://shulyathakosem.blogspot.com/2018/12/2018BESTOF.html וכאן ארחיב ואקפוץ בין מגוון של נושאים שיחד נותנים סקירה על האנימציה העכשווית בארץ ובעולם.

נתחיל עם שחף...
מאוד קשה לעשות סיכום שנה בגלל אחד האנשים המוכשרים והיצירתיים והפרודוקטיבים שחיים בישראל: שחף רם. שחף כבר רגיל לעלות לקבלת פרסים באסיף ומתמודד לא פעם בכמה קטגוריות שונות. השנה הוא יצר סרטון עצמאי, קליפ ללהקת TATRAN וגם קליפ נוסף לאמן השירה המדוברת אריק אבר. למרות שכתב ידו של שחף כבר מוכר, הוא מספר בכל יצירה סיפור אחר עם עיצוב אחר. בקצב הזה, הפרס על מפעל חיים ינתן לו בגיל שלושים ואחת.
שטיח- שחף רם
שקרים לבנים - TATRAN

פרידה - אריק אבר
DIY - סדרת אנימציה לילדים הסדרה DIY שנוצרה על ידי Encyclopedia Pictura עבור Cartoon network בנויה מפרקים קצרים על חבורה יצירתית של ילדים-חיות. הסדרה היא סדרת תלת-מימד שבמהלך הנסיון להוזיל ולקצר את תהליך העבודה הגיעה לעיצוב מאוד מיוחד שחריג מאוד בנוף סדרות הילדים. הבימוי גם הוא מיוחד ונוטה לכיוון החויה-הזיה מאשר נרטיב קל…

הקרנה על הספה - בלגיה 2016

סרטה של ויולט דלויה Violette Delvoye מבית ספר LA CAMBRE, בריסל.
אחד הסרטים המרגשים שראיתי השנה הוא דוגמה מצוינת לכך שסרט אנימציה לא זקוק להצדקה כדי להעשות באנימציה. אין פה קסמים ודרקונים או אנשים שעפים, רק זוג נשים שמשוחחות אחרי צפיה בסרט בביתן. את הסרט ראיתי לראשונה בפסטיבל קרדיף ומאז חיכיתי שיעלה לרשת.

הסרט מאפיין שתי דמויות אוהבות השונות זו מזו ומבטא את היכולת לחלוק מרחב נפשי ורגשי שמקפל בתוכו מחשבות, דמיונות ורצון למשהו מופשט. בקרדיף, כמי שלראשונה היה לבדו בפסטיבל בארץ זרה, הרגשתי שהשיח הזה בין הדמויות, אודות ההשפעה על הנפש של המרחק והזרות שבנסיעה רחוקה הוא מדוייק ובמהלך שש וחצי דקות הדמויות מצליחות לבטא מי הן, מה הקשר בינהן ואיך הן רואות את העולם.
נפלא ממש.
"אנחנו כבר בכל מקום, את ואני"



מיני-דוקו: העליה והנפילה של UPA (וג'רלד מקבוינג בוינג)

דוקומנטרי קצר בשלושה חלקים על עליתו ונפילתו של הסטודיו האמריקני שהשפעתו על ההסטוריה של האנימציה עד היום ניכרת ואף יותר מאי פעם. השפעה על האתטיקה, הפתיחות העיצובית והחיסכון הכלכלי. סטודיו UPA פתח דלת לעולם של מה שמכונה "אנימציה מוגבלת". אנימציה שבמקום לחקות את המציאות יוצרת שפה חדשה של סיפור, עיצוב ותנועה. הרבה ממה שאנו מתייחסים אליו היום כ"מושן דיזיין", התחיל שם.







כפי שהסרט טוען הסטודיו UPA הוא זה שהוכיח את האפשרות לאנימציה שונה ובעקבותיו הלכו האנה ברברה וגם דיסני (בחלק גדול מסרטי התדמית והטלויזיה) שיצרו עולמות שלמים עם עיצוב גראפי לא ראליסטי ואנימציה מוגבלת.

לסיום: אחת הקלאסיקות מבית UPA: סיפורו של ג'רלד מקבוינג בוינג. הילד שידע לדבר רק בצלילים. זוכה אוסקר 1951.


ומסתבר שהסרט הפך לסדרה מאוחר יותר.


למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…