הגיפו את התריסים.
סרט הגמר של ינון לן, בצלאל
ב-2016 סיימתי ללמוד במחלקה לאנימציה בבצלאל ביחד עם סרט הגמר שלי, "הגיפו את התריסים".
זמן קצר אחרי הלימודים עברתי לגור בניו יורק עם אישתי.
בניו יורק אני עובד בסטארטאפ במחלקת השיווק. אני מוביל צוות של אנימציה ווידאו - מצלם, עורך ומאנמץ פרסומות, סרטי תדמית, סרטי מוצר וכו'. בנוסף, אני תמיד ממשיך לעבוד גם על העבודות האישיות שלי. כותב וחושב על רעיונות לסרטים קצרים וקליפים, ויוצר סרטונים ניסיוניים קצרצרים כמו NYC Textures ו- Still NYC #2.
בתחילת העבודה על סרט הגמר שלי, התסריט היה לסרט עלילתי קצר, מעט מד"בי, עם רעיון יותר כללי על זיכרון. על מה אנחנו בוחרים לזכור לעומת מה לא, ומה אנחנו מוצאים כמשמעותי בחיים שלנו לעומת מה לא. השאלה הזו הוצגה בסרט באמצעות התקן טכנולוגי ששולט על הזיכרון. רק לאחר הרבה גרסאות של התסריט הבנתי שלא משנה איזה שינויים אני עושה אני תמיד משלב בתסריט את אותו דימוי של אדם צעיר היושב ליד מיטתו של סבו, ומנסה בכל מאודו לזכור פרטים ממנו לפני שהוא ילך לעולמו. בשלב זה החלטתי להתמקד רק במחשבה הזו, להפוך את הסרט להרבה יותר אישי, ולהשיל מהתסריט את כל ה"משקל העודף". זו גם בחירה הכרחית ביצירה של סרט גמר לבד (וגם בצוות). מבחינה הפקתית - תסריט שאפתני ורחב יריעה הוא פשוט לא אפשרי לביצוע. חייבים לצמצם את התסריט לעיקר, ולקבל החלטות חכמות על הצורה והטכניקה של יצירת הסרט שיאפשרו את ההפקה שלו בזמן ריאלי לסיום הלימודים.
בסרט התבססתי על חוויות וזכרונות אישיים, על פרטים ביוגרפיים של ההיסטוריה המשפחתית שלי, והשתדלתי לשלב תמונות אמיתיות שלי ושל הסבים והסבתות שלי. בנוסף, את הסבא משחק מוטק'ה זילבר, שהוא אחיה של סבתי זכרונה לברכה. מוטק'ה גם עוסק באמנות בעצמו, מצייר ומפסל, ודרך העבודה על הסרט נפלה בחלקי ההזדמנות לבלות איתו יותר זמן ולשוחח איתו על הרעיונות מאחורי הסרט, דבר נוסף שתרם לחוויה המאוד אישית של יצירת הסרט. את הסרט הקדשתי לסבים ולסבתות שלי.
את הצורה של הסרט - הסגנון והטכניקה, רציתי לקשור לחוויה הסובייקטיבית של האדם הצעיר שהולך לבקר את סבו החולה. ברחובות העיר, האנשים הזרים ברחוב פשוט חולפים על פניו ואינם משאירים עליו חותם, והמדרכות והתריסים של הבתים הם כולם כלליים ואינם ספציפיים. הכל מרגיש אותו דבר. רק הדירה של הסבא והמפגש איתו הם ספציפיים. שם הוא משקיע את מלוא תשומת הלב שלו, מנסה לזכור רגעים קטנים שחוו יחדיו, ומנסה לתעד בזיכרונו כל פרט ופרט מגופו בניסיון להחזיק את דמותו בשלמותה בראשו. את ההפרדה הזו בין חסר משמעות לבעל משמעות ובין כללי לספציפי, יצרתי באמצעות שימוש בטכניקות שונות - אנימציית רוטוסקופ מטושטשת וחסרת פרטים לתיאור ה"כללי", לעומת צילום סטילס, סטופ מושן וקולאז'ים של גזירי תמונות מודפסות לתיאור ה"ספציפי". בחרתי לתאר את הזיכרונות כצילומי סטילס וכקולאז'ים של גזירי תמונות, ולא כוידאו HD חד ומושלם מאחר ואני מרגיש שזהו ייצוג שיותר תואם את איך שאנחנו נזכרים ברגעים קטנים שחקוקים בזיכרוננו.
הסרט הוקרן בכ-30 פסטיבלים ברחבי העולם, חלקם פסטיבלים יהודיים, וזכה בשני פרסים (פרס הסרט הניסיוני הטוב ביותר בפסטיבל FESA לסרטי סטודנטים בבלגראד, ופרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר בפסטיבל "אפוס" בתל אביב).
השם של הסרט הושפע מהשורה "הגיפו היטב את התריסים" שמופיעה בשירו של נתן זך "שיר לאוהבים הנבונים". נתקלתי בשיר במקרה במהלך העבודה על סרט הגמר. למרות שהוא עוסק בנושאים מעט שונים, התחברתי מאוד לעיסוק שלו בפנים וחוץ, ובהגפה הסימבולית של התריסים בפני העולם שבחוץ לשם התייחדות עם מה שיקר לליבך. בנוסף לתריס בשם הסרט שלי יש משמעות כפולה - התריס הוא גם התריס של המצלמה, ומתקשר לבחירה בצילומי סטילס לייצוג של הזיכרונות המשמעותיים בסרט.
לאן אתה מעוניין להתקדם מבחינת חקירת המדיום כלא נרטיבי (אך לא רק)?
אני מעוניין להמשיך לכתוב תסריטים וליצור סרטים קצרים וקליפים ללהקות. אני אוהב לשלב טכניקות שונות כמו לייב אקשן, אנימציה, סטופ מושן וקלאסית. אבל יותר מהכל אני אוהב לפתח את הטכניקה והסגנון הנכונים לתסריט או הפרויקט הספציפי שאני עובד עליו. אני לא מעוניין להמשיך וליצור תמיד באותו סגנון ללא קשר לפרויקט המדובר. לכן אני ממשיך להתנסות בטכניקות חדשות בסרטונים ניסיוניים. הרבה פעמים ניסוי קטן שאני עושה עם האייפון ומעלה לאינסטגרם, מוביל אותי אחר כך לסרטון קצרצר באורך דקה עם אותה הטכניקה כשהפעם כבר יש מאחוריו יותר עומק ומחשבה ותכנון, ובסוף אני מקווה לקחת את אותו רעיון ויזואלי ולהשתמש בו בסרט עלילתי קצר או בקליפ מוזיקה שיש בו גם סיפור. זה מסלול שקרה גם בסרט הגמר שלי, שם טכניקות שהשתמשתי בהן בעבר צצו בסרט ותמכו בסיפור, ואני מקווה להמשיך לעבוד בצורה הזו.
מאחורי הקלעים:
שווריל:
הטקסטורות של ניו-יורק:
תגובות
הוסף רשומת תגובה