דלג לתוכן הראשי

ינון לן - 'הגיפו את התריסים' ומסע בתמונות

הגיפו את התריסים.

סרט הגמר של ינון לן, בצלאל


הי ינון, אז קודם כל: איפה אתה, ישראל או ניו יורק או על הציר?

ב-2016 סיימתי ללמוד במחלקה לאנימציה בבצלאל ביחד עם סרט הגמר שלי, "הגיפו את התריסים".
זמן קצר אחרי הלימודים עברתי לגור בניו יורק עם אישתי.
בניו יורק אני עובד בסטארטאפ במחלקת השיווק. אני מוביל צוות של אנימציה ווידאו - מצלם, עורך ומאנמץ פרסומות, סרטי תדמית, סרטי מוצר וכו'. בנוסף, אני תמיד ממשיך לעבוד גם על העבודות האישיות שלי. כותב וחושב על רעיונות לסרטים קצרים וקליפים, ויוצר סרטונים ניסיוניים קצרצרים כמו NYC Textures ו- Still NYC #2.

הגיפו את התריסים - תוכל לתאר לי קצת את התהליך מהקונספט ראשוני, גיבוש צורה ותוכן, פסטיבלים, ומאיפה הגיע השם לסרט?

בתחילת העבודה על סרט הגמר שלי, התסריט היה לסרט עלילתי קצר, מעט מד"בי, עם רעיון יותר כללי על זיכרון. על מה אנחנו בוחרים לזכור לעומת מה לא, ומה אנחנו מוצאים כמשמעותי בחיים שלנו לעומת מה לא. השאלה הזו הוצגה בסרט באמצעות התקן טכנולוגי ששולט על הזיכרון. רק לאחר הרבה גרסאות של התסריט הבנתי שלא משנה איזה שינויים אני עושה אני תמיד משלב בתסריט את אותו דימוי של אדם צעיר היושב ליד מיטתו של סבו, ומנסה בכל מאודו לזכור פרטים ממנו לפני שהוא ילך לעולמו. בשלב זה החלטתי להתמקד רק במחשבה הזו, להפוך את הסרט להרבה יותר אישי, ולהשיל מהתסריט את כל ה"משקל העודף". זו גם בחירה הכרחית ביצירה של סרט גמר לבד (וגם בצוות). מבחינה הפקתית - תסריט שאפתני ורחב יריעה הוא פשוט לא אפשרי לביצוע. חייבים לצמצם את התסריט לעיקר, ולקבל החלטות חכמות על הצורה והטכניקה של יצירת הסרט שיאפשרו את ההפקה שלו בזמן ריאלי לסיום הלימודים.


בסרט התבססתי על חוויות וזכרונות אישיים, על פרטים ביוגרפיים של ההיסטוריה המשפחתית שלי, והשתדלתי לשלב תמונות אמיתיות שלי ושל הסבים והסבתות שלי. בנוסף, את הסבא משחק מוטק'ה זילבר, שהוא אחיה של סבתי זכרונה לברכה. מוטק'ה גם עוסק באמנות בעצמו, מצייר ומפסל, ודרך העבודה על הסרט נפלה בחלקי ההזדמנות לבלות איתו יותר זמן ולשוחח איתו על הרעיונות מאחורי הסרט, דבר נוסף שתרם לחוויה המאוד אישית של יצירת הסרט. את הסרט הקדשתי לסבים ולסבתות שלי.

את הצורה של הסרט - הסגנון והטכניקה, רציתי לקשור לחוויה הסובייקטיבית של האדם הצעיר שהולך לבקר את סבו החולה. ברחובות העיר, האנשים הזרים ברחוב פשוט חולפים על פניו ואינם משאירים עליו חותם, והמדרכות והתריסים של הבתים הם כולם כלליים ואינם ספציפיים. הכל מרגיש אותו דבר. רק הדירה של הסבא והמפגש איתו הם ספציפיים. שם הוא משקיע את מלוא תשומת הלב שלו, מנסה לזכור רגעים קטנים שחוו יחדיו, ומנסה לתעד בזיכרונו כל פרט ופרט מגופו בניסיון להחזיק את דמותו בשלמותה בראשו. את ההפרדה הזו בין חסר משמעות לבעל משמעות ובין כללי לספציפי, יצרתי באמצעות שימוש בטכניקות שונות - אנימציית רוטוסקופ מטושטשת וחסרת פרטים לתיאור ה"כללי", לעומת צילום סטילס, סטופ מושן וקולאז'ים של גזירי תמונות מודפסות לתיאור ה"ספציפי". בחרתי לתאר את הזיכרונות כצילומי סטילס וכקולאז'ים של גזירי תמונות, ולא כוידאו HD חד ומושלם מאחר ואני מרגיש שזהו ייצוג שיותר תואם את איך שאנחנו נזכרים ברגעים קטנים שחקוקים בזיכרוננו.

הסרט הוקרן בכ-30 פסטיבלים ברחבי העולם, חלקם פסטיבלים יהודיים, וזכה בשני פרסים (פרס הסרט הניסיוני הטוב ביותר בפסטיבל FESA לסרטי סטודנטים בבלגראד, ופרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר בפסטיבל "אפוס" בתל אביב).

השם של הסרט הושפע מהשורה "הגיפו היטב את התריסים" שמופיעה בשירו של נתן זך "שיר לאוהבים הנבונים". נתקלתי בשיר במקרה במהלך העבודה על סרט הגמר. למרות שהוא עוסק בנושאים מעט שונים, התחברתי מאוד לעיסוק שלו בפנים וחוץ, ובהגפה הסימבולית של התריסים בפני העולם שבחוץ לשם התייחדות עם מה שיקר לליבך. בנוסף לתריס בשם הסרט שלי יש משמעות כפולה - התריס הוא גם התריס של המצלמה, ומתקשר לבחירה בצילומי סטילס לייצוג של הזיכרונות המשמעותיים בסרט.

לאן אתה מעוניין להתקדם מבחינת חקירת המדיום כלא נרטיבי (אך לא רק)?
אני מעוניין להמשיך לכתוב תסריטים וליצור סרטים קצרים וקליפים ללהקות. אני אוהב לשלב טכניקות שונות כמו לייב אקשן, אנימציה, סטופ מושן וקלאסית. אבל יותר מהכל אני אוהב לפתח את הטכניקה והסגנון הנכונים לתסריט או הפרויקט הספציפי שאני עובד עליו. אני לא מעוניין להמשיך וליצור תמיד באותו סגנון ללא קשר לפרויקט המדובר. לכן אני ממשיך להתנסות בטכניקות חדשות בסרטונים ניסיוניים. הרבה פעמים ניסוי קטן שאני עושה עם האייפון ומעלה לאינסטגרם, מוביל אותי אחר כך לסרטון קצרצר באורך דקה עם אותה הטכניקה כשהפעם כבר יש מאחוריו יותר עומק ומחשבה ותכנון, ובסוף אני מקווה לקחת את אותו רעיון ויזואלי ולהשתמש בו בסרט עלילתי קצר או בקליפ מוזיקה שיש בו גם סיפור. זה מסלול שקרה גם בסרט הגמר שלי, שם טכניקות שהשתמשתי בהן בעבר צצו בסרט ותמכו בסיפור, ואני מקווה להמשיך לעבוד בצורה הזו.

מאחורי הקלעים:
*עוד על ינון כתבי ב2015: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/03/STILL.html

טסט קצר ומקסים של אש מעלים:

שווריל:

הטקסטורות של ניו-יורק:

Image result for ynon lan gifs

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)



ספינת הקיטור ווילי REDUX

כחלק מתערוכה לכבודו של מיקי מאוס הופק פרוייקט שיתופי בעקבות "ספינת הקיטור ווילי". הרבה אנימטורים מוכשרים חלקו בינהם שוטים מתוך הסרט הראשון של מיקי מאוס וכאן תוכלו לראות את התוצאה בהשוואה למקור:






אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):