דלג לתוכן הראשי

ינון לן - 'הגיפו את התריסים' ומסע בתמונות

הגיפו את התריסים.

סרט הגמר של ינון לן, בצלאל


הי ינון, אז קודם כל: איפה אתה, ישראל או ניו יורק או על הציר?

ב-2016 סיימתי ללמוד במחלקה לאנימציה בבצלאל ביחד עם סרט הגמר שלי, "הגיפו את התריסים".
זמן קצר אחרי הלימודים עברתי לגור בניו יורק עם אישתי.
בניו יורק אני עובד בסטארטאפ במחלקת השיווק. אני מוביל צוות של אנימציה ווידאו - מצלם, עורך ומאנמץ פרסומות, סרטי תדמית, סרטי מוצר וכו'. בנוסף, אני תמיד ממשיך לעבוד גם על העבודות האישיות שלי. כותב וחושב על רעיונות לסרטים קצרים וקליפים, ויוצר סרטונים ניסיוניים קצרצרים כמו NYC Textures ו- Still NYC #2.

הגיפו את התריסים - תוכל לתאר לי קצת את התהליך מהקונספט ראשוני, גיבוש צורה ותוכן, פסטיבלים, ומאיפה הגיע השם לסרט?

בתחילת העבודה על סרט הגמר שלי, התסריט היה לסרט עלילתי קצר, מעט מד"בי, עם רעיון יותר כללי על זיכרון. על מה אנחנו בוחרים לזכור לעומת מה לא, ומה אנחנו מוצאים כמשמעותי בחיים שלנו לעומת מה לא. השאלה הזו הוצגה בסרט באמצעות התקן טכנולוגי ששולט על הזיכרון. רק לאחר הרבה גרסאות של התסריט הבנתי שלא משנה איזה שינויים אני עושה אני תמיד משלב בתסריט את אותו דימוי של אדם צעיר היושב ליד מיטתו של סבו, ומנסה בכל מאודו לזכור פרטים ממנו לפני שהוא ילך לעולמו. בשלב זה החלטתי להתמקד רק במחשבה הזו, להפוך את הסרט להרבה יותר אישי, ולהשיל מהתסריט את כל ה"משקל העודף". זו גם בחירה הכרחית ביצירה של סרט גמר לבד (וגם בצוות). מבחינה הפקתית - תסריט שאפתני ורחב יריעה הוא פשוט לא אפשרי לביצוע. חייבים לצמצם את התסריט לעיקר, ולקבל החלטות חכמות על הצורה והטכניקה של יצירת הסרט שיאפשרו את ההפקה שלו בזמן ריאלי לסיום הלימודים.


בסרט התבססתי על חוויות וזכרונות אישיים, על פרטים ביוגרפיים של ההיסטוריה המשפחתית שלי, והשתדלתי לשלב תמונות אמיתיות שלי ושל הסבים והסבתות שלי. בנוסף, את הסבא משחק מוטק'ה זילבר, שהוא אחיה של סבתי זכרונה לברכה. מוטק'ה גם עוסק באמנות בעצמו, מצייר ומפסל, ודרך העבודה על הסרט נפלה בחלקי ההזדמנות לבלות איתו יותר זמן ולשוחח איתו על הרעיונות מאחורי הסרט, דבר נוסף שתרם לחוויה המאוד אישית של יצירת הסרט. את הסרט הקדשתי לסבים ולסבתות שלי.

את הצורה של הסרט - הסגנון והטכניקה, רציתי לקשור לחוויה הסובייקטיבית של האדם הצעיר שהולך לבקר את סבו החולה. ברחובות העיר, האנשים הזרים ברחוב פשוט חולפים על פניו ואינם משאירים עליו חותם, והמדרכות והתריסים של הבתים הם כולם כלליים ואינם ספציפיים. הכל מרגיש אותו דבר. רק הדירה של הסבא והמפגש איתו הם ספציפיים. שם הוא משקיע את מלוא תשומת הלב שלו, מנסה לזכור רגעים קטנים שחוו יחדיו, ומנסה לתעד בזיכרונו כל פרט ופרט מגופו בניסיון להחזיק את דמותו בשלמותה בראשו. את ההפרדה הזו בין חסר משמעות לבעל משמעות ובין כללי לספציפי, יצרתי באמצעות שימוש בטכניקות שונות - אנימציית רוטוסקופ מטושטשת וחסרת פרטים לתיאור ה"כללי", לעומת צילום סטילס, סטופ מושן וקולאז'ים של גזירי תמונות מודפסות לתיאור ה"ספציפי". בחרתי לתאר את הזיכרונות כצילומי סטילס וכקולאז'ים של גזירי תמונות, ולא כוידאו HD חד ומושלם מאחר ואני מרגיש שזהו ייצוג שיותר תואם את איך שאנחנו נזכרים ברגעים קטנים שחקוקים בזיכרוננו.

הסרט הוקרן בכ-30 פסטיבלים ברחבי העולם, חלקם פסטיבלים יהודיים, וזכה בשני פרסים (פרס הסרט הניסיוני הטוב ביותר בפסטיבל FESA לסרטי סטודנטים בבלגראד, ופרס סרט הסטודנטים הטוב ביותר בפסטיבל "אפוס" בתל אביב).

השם של הסרט הושפע מהשורה "הגיפו היטב את התריסים" שמופיעה בשירו של נתן זך "שיר לאוהבים הנבונים". נתקלתי בשיר במקרה במהלך העבודה על סרט הגמר. למרות שהוא עוסק בנושאים מעט שונים, התחברתי מאוד לעיסוק שלו בפנים וחוץ, ובהגפה הסימבולית של התריסים בפני העולם שבחוץ לשם התייחדות עם מה שיקר לליבך. בנוסף לתריס בשם הסרט שלי יש משמעות כפולה - התריס הוא גם התריס של המצלמה, ומתקשר לבחירה בצילומי סטילס לייצוג של הזיכרונות המשמעותיים בסרט.

לאן אתה מעוניין להתקדם מבחינת חקירת המדיום כלא נרטיבי (אך לא רק)?
אני מעוניין להמשיך לכתוב תסריטים וליצור סרטים קצרים וקליפים ללהקות. אני אוהב לשלב טכניקות שונות כמו לייב אקשן, אנימציה, סטופ מושן וקלאסית. אבל יותר מהכל אני אוהב לפתח את הטכניקה והסגנון הנכונים לתסריט או הפרויקט הספציפי שאני עובד עליו. אני לא מעוניין להמשיך וליצור תמיד באותו סגנון ללא קשר לפרויקט המדובר. לכן אני ממשיך להתנסות בטכניקות חדשות בסרטונים ניסיוניים. הרבה פעמים ניסוי קטן שאני עושה עם האייפון ומעלה לאינסטגרם, מוביל אותי אחר כך לסרטון קצרצר באורך דקה עם אותה הטכניקה כשהפעם כבר יש מאחוריו יותר עומק ומחשבה ותכנון, ובסוף אני מקווה לקחת את אותו רעיון ויזואלי ולהשתמש בו בסרט עלילתי קצר או בקליפ מוזיקה שיש בו גם סיפור. זה מסלול שקרה גם בסרט הגמר שלי, שם טכניקות שהשתמשתי בהן בעבר צצו בסרט ותמכו בסיפור, ואני מקווה להמשיך לעבוד בצורה הזו.

מאחורי הקלעים:
*עוד על ינון כתבי ב2015: https://shulyathakosem.blogspot.co.il/2015/03/STILL.html

טסט קצר ומקסים של אש מעלים:

שווריל:

הטקסטורות של ניו-יורק:

Image result for ynon lan gifs

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

12 עקרונות האנימציה

את נושא 12 עקרונות האנימציה אני פותח עם הסרטון הנהדר הזה אבל אפשר גם לחזור אליו לאחר קריאה.


12 עקרונות האנימציה נוסחו על ידי פראנק תומאס ואולי ג'ונסון בספרם הידוע "אשליית החיים" בו הם נותנים מבט מקיף על תהליכי העבודה שלהם כאנימטורים בדיסני במשך עשורים רבים. פראנק ואולי הם שניים מתוך "תשעת הזקנים" של דיסני, בכירי האנימציה שהשפיעו על דורות של אנימציה בידורית.
הספר הזה מומלץ ביותר ו12 עקרונות האנימציה שהם מציעים מצוטטים שוב ושוב בכל קורס אנימציה אפשרי. היתרון הגדול של 12 העקרונות הוא שבכלל הם קיימים. עצם זה שמישהו ישב וניסח 12 "חוקים" שעוזרים ליצור אנימציה מתקשרת. עם זאת, קצת כמו "22 חוקי הסיפור של פיקסאר", במבט מקרוב 12 העקרונות אינם ממש עקרונות. אני אסדר אותם לפי קטגוריות כי הם שונים מאוד באופיים עם הערות שלי לגבי יישום בעידן שלנו, לאו דווקא באנימציה קלאסית:


עקרונות סיפור ויזואלי Staging - העמדה באנימציה ההפרדה בין דמות ורקע היא מלאכותית. כל "מצויר" הוא מלאכותי, מעשה ידי אדם. לכן יש חשיבות כשבונים סיפור, סצנה ואף שוט, להיות מודעים …

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…

סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

הארט של ראלף ההורס 2: ראלף שובר את האינטרנט

בעיקר לקוח מעבודותיו של ג'ף מרגהרט.
https://www.artstation.com/jmerghart
(לחצו על תמונה להגדלה)


















ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey