דלג לתוכן הראשי

מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם.
לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.

הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.

מהו סרט שלם?

השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים פשוט מפספסת פה משהו חדש או שישנן סיבות אובייקטיביות יותר?
כדי לנסות לענות על השאלה הזו אתייחס למושג שנשמע מופשט: מהו סרט "שלם"?
סרט שלם אינו סרט שבו כל השאלות נענות או שהדמות עוברת בהכרח תהליך מלא של חיפוש ומציאה. סרט "שלם" מבחינתי הוא כזה שמעורר תחושה שמאחורי הסרט עומדת אחדות רעיונית, עיצובית, סיפורית אחת שכוללת את כל מרכבי הבימוי השונים של הסרט, כפי שבראד בירד עצמו נוהג לומר: "להשתמש כמו האבוריגינים בכל החלקים של הבאפלו: אין אלמנט בעולם הבימוי שלא לוקח חלק בסרט וניתן לזלזל בו."
אחדות זו אין משמעה קו עלילה אחד או מסר אלא אחדות ברמה העמוקה שבה כל חלקי הפאזל הינם בעלי קול משמעותי אחד שהוביל הבימאי. קול שנותן לצופה אמון מוחלט ברצף הדיאלוגים, קטעי הפעולה, עריכת השוטים והמנעד הרגשי של הסרט.

אתן דוגמה מובהקת לסרט לא שלם:
"גנוב על העולם", הסרט השלישי בסדרת "Despicable me", מפתח כמה סיפורים מקבילים לדמויות השונות. דבר לגיטימי לחלוטין. אלא שהסיפורים מתפתחים במקביל ללא קשר ישיר, ויזואלי או רעיוני זה לזה. הם גם לא משפיעים אחד על השני לאורך הסרט או בסיומו: גרו מוצא את אחיו, הילדה הקטנה מחפשת חד קרן והאמא לומדת להאמין באימהות שלה על ידי העלבה ופגיעה בילדים ספרדים שמנים (אמיתי לגמרי). שלושת הסיפורים האלו לא סובבים סביב אותה תמה בשום צורה ונשארים ערוצי צפיה מקבילים לאורך הסרט. וחבל.

"משפחת סופרעל" המקורי התייחס לכמה סיפורים ודרמות אישיות שנגעו לדמויות השונות אבל זה היה סרט אחיד. הדמויות חיפשו את עצמן ומצאו את מקומן בתא המשפחתי. האתגרים שהמשבר של האב הציב בפניהן היוו מסע גיבור אישי קטן ופרטי שבשיאו, בהתאחדותה של המשפחה הגרעינית, מהווה קליימקס חזק מאוד כשהסיפור מגיע לסופו.
הדבר נוגע כמובן גם לתימות בהן עוסק הסרט, ליחס בין דרמה פנימית לדרמה חיצונית בסרט ובסרט אנימציה במיוחד בדימויים הזכירים מהסרט ובהם אני רוצה רוצה לתמקד פה.

משעבד המסך SCREENSLAVER

נתקלתי במספר ביקורות על הסרט שגרמו לי להרים גבה. הן התייחסו בחטף ל"מסר החינוכי של הסרט בכל הנוגע לסכנה בצפיה במסכים". וואו! איזו מלכודת פיקסאר מושלמת הוצבה פה ונפלתם לתוכה! בואו נסתכל על העניין הזה ברצינות. פיקסאר אכן זרקו מעין רמז שניתן לפרש אותה בטעות כ"עיסוק חינוכי בסוגיית המסכים" אבל זו מראית עין משוללת יסוד ברגע ששמים את הדברים בהקשר שלהם ואז מגלים תמונה הפוכה.
הרע של הסרט אכן משתמש במסכים כדי להפנט ולשלוט באנשים אבל יש להקשיב טוב לטענה של רע (כל רע) בסרט. הטענה שלו בסרט זה היא שאנשים תולים את גורלם בידי גיבורי-על ולא לוקחים אחריות על חייהם. מי שיוצא נגד תרבות המסכים והסופר גיבורים הדמיוניים שמופיעים בהם זה הרע של הסרט. הטובים דווקא משתפים פעולה עם גישת הראליטי של הצפת תכני גיבורים על גבי מסכים, תוך כדי הצגת הזוית האישית שלהם, על מנת להעצים את האהדה אליהם. האם מישהו דן באמת בטענה של הרע? האם הרעיון של אובדן האחריות של הציבור לחייו אכן צץ בסרט כתמה רחבה עם היבטים נוספים? הסרט הראשון עסק בזה ואף האדיר את המבט מעורר ההשראה שגיבורי על מפתחים בצופים בהם בהערצה כמו בסצנה היפה עם הילד שרואה את מר סופרעל מניף רכב באויר וכולו תדהמה; אבל הסרט השני עוסק בסוגיה רק בנקודה קטנה אחת נוספת: בתגובה לנזקים שהמשפחה עושה בתחילת הסרט באים אליהם בטענות שלקוחות מהסרט הראשון: אנו לא זקוקים לגבורה כי יש לנו ביטוח. זו אמירה נהדרת. ביטוח משמעו אי לקיחת אחריות אישית. מעין מנגון גיבוי לחיים שבו אין הקרבה וסיכון אמיתיים, אבל זו נקודה שלא חוזרת בסרט שוב. האסונות שבאים בהמשך מקבלים גיבוי מוחלט מכולם בציבור, בתקשורת ובמשטרה פשוט כי גיבורי העל הפכו למעין גיבורי ראליטי. אבל אף-אחד לא מבקר את זה בסרט. העובדה שהמסכים משרתים את גיבורי העל שלנו אינה נתונה לביקורת כלל אלא היא חלק מהמשחק הגדול והלגיטימי ואף מוצגת כחיובית כי היא מאפשרת לגיבורי-על נוספים "לצאת מהארון".

דימוי

Image result for incredibles 2 MASKS BLUE

כמו שכתבתי, בסרטי אנימציה, תמה, תסריט ומסע הגיבור הם חשובים ונחמדים אבל הדימוי הזכיר הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר בקוהרנטיות ועומק של סרט. כשבת-הים קיבלה רגליים הרגליים היו משהו ממשי מאוד שתאר את העצמאות שלה, האנושיות שלה והמיניות שלה ולכן לקח חלק מרכזי מאוד בתמה של הסרט ולא רק כאמצעי עלילתי. הדימוי המרכזי ב"משפחת סופרעל 2" הוא ההפנוט של המסכים, העיניים הכחולות הבוהות במסך. אך מי הם המהופנטים? האם זה הציבור שמביט על גיבוריו בהערצה? אם זה אכן היה כך, אם תוכניתו של הרשע היתה לנצל את גיבורי העל להפנט את הציבור הרחב, זה היה מאוד הגיוני ומוצדק אבל הרשע פה עשה להפך. הוא הפנט את הגיבורים, את הטייקונים ואת מקבלי ההחלטות. למעשה הרע פה, אם היה באמת מונע מרציונליות כלשהי היה אמור להפנט את הציבור כדי להוכיח שברגע שהוא מביט על המסך, על גיבוריו ועל מקבלי ההחלטות, הפוליטיקאים והטייקונים הוא מפקיר את התודעה שלו ואת חייו. וזה כאמור לא מה שקרה בסרט.

Image result for miguel wath delacruise television

הסרטים של פיקסאר מלאים בגיבורים שהדמויות מעריצות וכמעט תמיד דרך מסכים ולא דרך הכרות אישית: סאלי מעריץ את ווטרנוס (דוגמה לא טובה, כי הם כן הכירו לבסוף), ראמי העכברוש מעריץ את גוסטו, מיגל מעריץ את דה להקרוז בטלויזיה, קארל מעריץ בקולנוע את צ'ארלס מאנץ, וודי מעריץ את דמותו של עצמו המשתקפת לו בסדרת טלויזיה ואפילו שמחה מסתכלת על ריילי מבעד למסך קולנוע גדול. פיקסאר חוזרים שוב ושוב אל הערצה דרך מסכים, דרך קולנוע וטלויזיה. הגיבורים שלהם מעריצים גיבורים אחרים ואפילו המפגש הראשון שלנו עם משפחת סופרעל בסרט הראשון הוא דרך ראיון טלויזיה. מעבר לזה, בעולם של משפחת סופרעל, שהוא סוג של יקום מקביל לחיים בשנות ה-60(!), תרבות המסכים שם לא היתה קיימת וגם לא ראליטי, רשתות חברתיות ומסכי ענק. כולם לא היו דומיננטיים כל כך ובוודאי לא כמו המסכים הניידים שאנו מוצפים בהם כיום. כך שהסוגיה אינה באמת המסכים. הסוגיה האמיתית בסרט לדעתי וזו אחת הסיבות שהוא מפוספס, זה תחילת התקופה בה המדיה עיצבה את הגיבורים שלנו. ופיקסאר במסווה של ביקורת כלפי זה, למעשה אומרת לנו: זה גם מה שאנחנו עושים ואין לנו דרך להלחם בזה. הגישה הנוסטלגית שמעצימה את הגיבורים האלו אינה באמת מתליחה להציב להם אלטרנטיבה ראויה. מי שמהופנט פה, זה הגיבורים עצמם והבמאי שגורם לנו להעריץ אותם. אני חושב שקוקו היה התחלה של השתחררות מהקללה הזו של פיקסאר אבל הגיע הזמן אולי שפיקסאר יביאו לנו גיבור מסוג אחר, כזה שאינו מרים עיניים למעלה בהערצה אלא מהווה אישיות עצמאית לחלוטין. ללא נוסטלגיה, ללא מסך מתווך.

נספחים

ג'ק ג'ק.
הוא דמות מקסימה, באמת אבל אי אפשר להיות מופתעים במשך סרט שלם ממה שאנחנו הצופים יודעים כבר 14 שנים! כן! לג'ק ג'ק יש כוחות! ראינו את זה בסרט הראשון ואם שאר הדמויות בסרט לא ראו את זה אז בפעם הבאה אל תחכו 14 שנה לעשות סרט המשך.

תמה רוחבית בסרט:
בסרטי דיסני טווים תמות וויזואליות, אסתטיות, סימבוליות לאורך הסרט ויוצרים עומק שמגיע מכיוונים שונים. הדמויות השונות ב"היפה והחיה" למשל הן כולן קורבנות של חברה שמרנית: בל המשכילה, אביה הממציא והחיה, כולם נשפטים על ידי החברה על חריגותם. זוהי דוגמה קטנה לאיך שתמה נשזרת בסיפור בצורה ברורה אך לא בוטה. כך גם באלדין, דמויות רבות סובלות מהיותן תלויות במערכת חוקים שרירותית והינם עבדים גם שנראה שהן נמצאות בראש הפרמידה המעמדית. זו הסיבה שגם אלדין וגם ג'עפאר לא מוצאים בטיפוס לראש הפרמידה, מענה לצורך האמיתי שלהם.

משפחה גרעינית:
קיום הסרט בשנות השישים קשור למלחמה הקרה. לבראד בירד יש אובססיה מסוימת לפצצות אטום. כבר ב"ענק הברזל" העיסוק במלחמה הגרעינית הופיע וגם בסרטים שלכאוןרה אינם קשורים נעשו מחוות לסרטוני תעמולה בנושא הגרעין למשל הסרט "ידידך העכברוש" שליווה את הDVD של רטטוי הוא פרפרזה על "ידידך האטום" של דיסני, סרט תעמולה\הסברה על כוחו של הגרעין. גם ב"עולם המחר" נעשית הקבלה דומה בין עידן הגרעין לאוטופיה של עולם המחר. בלתי נמנע אם כן להרחיב את משחק המילים "משפחה גרעינית" כשמדברים על בראד בירד. אחד התת-מסרים של משפחת סופרעל עוסק בעוצמה שיש בתא המשפחתי. הכוחות של בני משפחת סופרעל נובעים מהדינמיקה הקבוצתית שלהם וניתן לראות ביטוי לכך גם ברמה הויזואלית של עיצוב הסרט כמו בפוסטר הזה:


שוקי בן נעים פורש את הקשר בין משפחת סופרעל למלחמה הקרה ולרטרופוטוריזם בשפה פשוטה ובהירה:


ארט:
































פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.

בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …

ימי חתול 2018 Cat days - סרט קצר

ג'ון פריקי הוא אנימטור גרמני-אמריקני שבזמן שהות ביפן עם חברתו יצר סרט קצר ומקסים על ילד יפני במשבר זהות. הסרט מצליח לאפיין את החברה היפנית אף שנוצר על ידי מתבונן מן החוץ. את הסרט ראיתי השבוע לראשונה במועדון האנימציה של אסיפא ומנשר וזו הייתה חויה מהנה במיוחד לראות אותו במסך גדול. מקווה שתהנו ממנו כמוני.


הסרט נעשה באפטר אפקט באנימציה קלאסית.
אתר הבמאי:Jon Frickey










מבוסס על ביקורת אמיתית: Airbnb

סדרת סרטונים של חברת AIRBNB (האתר שמתווך שכירות לזמנים קצרים) מציגה ארבעה סיפורים אמיתיים שקרו לאורחים ומארחים. התוצאה היא מיני-דוקו קצר ושובה לב.




אחד המקסימים: סיפור ממרוקו המעוצב בקו פשוט ומלא חיים.


סיוטי ילדות צבעוניים: על 'גולם גולם' ו'אני בילי'

אפלה וילדות שלובים זה בזה עוד מימי אגדות האחים גרים שאל תוך קסם הילדות מזגו עולמות של אימה פסיכולוגית עמוקה ועיוותים של עולם המבוגרים בין אם ברמז או בגלוי. לאחרונה ז'אנר סרטים פסיכודלים שמתחפשים לסרטי ילדים הפך לנפוץ יותר ויותר. מה שנראה במבט ראשון כעולם תמים ומוגן נחשף לאט לאט כזוועה שיש בה אלמנטים של סטיה, אלימות ועיוותי תודעה. אחת הבולטות בז'אנר היא סדרת האנימציה העצמאית "Don't hug me I'm scared" שהופכת סדרת ילדים בסגנון "רחוב סומסום" לסיוט מתמשך שאתה רוצה להתעורר ממנו ולא יכול. העיוות קיים גם ברובד האמנותי, של שילוב טכניקות שונות וסגנון שמתאפיין בהפרעות דיגיטליות, וגם בתוכן שנע בין הבוגר לילדותי, בין התמים לסוטה במעברים חדים ולא צפויים.
במקרים המוצלחים של הז'אנר התוצאה מתגבשת לכדי יצירה שלמה ומעוררת מחשבה מעבר למשחקי התעתוע המפתיעים.

הנה כמה סרטים כאלו מבצלאל שעלו לאחרונה לרשת:
"אני בילי" - משה גלבוע


באתר הסרט יש פירוט מרשים של תהליך העבודה: http://babagilboa.wixsite.com/moshe/copy-of-billy-1
מומלץ ביותר! שם מתגלים גם מקורות ההשראה…

על 22 חוקי הכתיבה של פיקסאר

החדשות הטובות הן שפיקסאר פתחו סדנת אונליין חינמית לסטוריטלינג בכתובת הזו: הכרות עם סטוריטלינג- PIXAR IN A BOX סדנת פיקסאר מקוונת.
אני כמו הרבה אנשים אוהב את פיקסאר אבל לא את מה שעובר עליהם כבר שנים לא מעטות. חלק מהביקורת שלי עליהם זה הדחף שלהם לרוץ ולספר לחבר'ה איך מספרים סיפור. יש לי תחושה שככל שהם להוטים ללמד הם פחות ופחות יודעים בעצמם. אחד הדגלים של גישת הTED הזו, הקואוצ'ריות המיידית מעוררת ההשראה, הוא "רשימת 22 החוקים לסיפור של פיקסאר" אותם באתי לסקור פה בליווי מחשבות שלי שחלקן מבוססות על מאמרים שקראתי\ראיתי.

הסרטון הפותח של הסדנה:

22 החוקים של פיקסאר בתרגום חופשי והערות:

חוקי הסיפור של פיקסאר הופיעו לראשונה בטוויטר של אמנית הסטוריבורד אמה קוטס ttps://twitter.com/lawnrocket ומשם חרכו את הרשת. אלה לא ממש חוקים אלא אוסף של טיפים לא רשמיים שחושפים מעט משיטת העבודה של פיקסאר.

#1: הצופה מעריך דמות על נסיון, לאו דווקא על ההצלחה.
מה שזה אומר בעצם זה שסיפור עוסק בתהליך והרבה פעמים תהליך פנימי חשוב יותר מחיצוני. זו הסיבה שאינדיאנה ג'ונס יכול היה לא לעשות כלום ועדיין הנא…