מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018

"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל.
בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד?
לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילוניות כנאורות. אבל זה מעט תמוה בעיניי כי אני חשבתי שהחילוניות מקדשת את הספק או שכך לפחות היו הדברים פעם. בעבר הדת ייצגה ודאות דמיונית והחילוניות סימלה ספקנות בריאה והנה הגלגל סובב לו והופך את היוצרות.
פרשנות אחרת שנתקלתי בה היא שמרגע שהכיפה נפלה לא היה מה שיעצור את הילד מלחטוא. שזו גם נקודת מבט מעניינת על התלות במשהו חיצוני, חברתי, מינורי שאין לו תוקף הלכתי בכלל ובגללו מאבדים את החויה הדתית כולה.
כשפניתי לאורי, התברר שהוא התכוון למשהו אחר ומעניין לקרוא מה הוא כותב על הפקת הסרט:

"התהייה על עיניים חילוניות היא נכונה (וגם הפכה לעיקר הביקורת בהגשה). הנחתי (והשתדלתי מאוד) שהמהלך הכללי יהיה ברור לכולם - ילד עושה דבר אסור ומתמודד עם האיסור - אבל המהות שלו מלכתחילה לא יכלה (לדעתי) להגיע לקהל הרחב... בכל אופן, ידעתי שזו נישה נישתית. ולאורך ההפקה באמת היה קצת מסובך לנווט בין מה לא מובן כי המבנה בעייתי וצריך לתקן, לבין מה לא מובן כי אי אפשר להסביר את הפחד להדליק אור בשבת למי שלא היה שם.
בשלבים הראשונים באמת עלו כמה הצעות להדגיש את המחיר החברתי והמשפחתי, ולא רק את הפחד העמום הזה, כדי להנגיש את הפחד לעיניים חילוניות. והאמת שניסיתי, אבל זה לא החזיק כל כך בסרט... בדומה לזה, הסוף עבר כמה תהפוכות (מי מדליק את האור ובאיזו אווירה). בחודשים הראשונים הרעיון היה מן ״חגיגת ניצחון״ של אור, והשאלה היתה אם זה יהיה רק בהשתתפות הילד או של שתי הדמויות. איפשהוא באמצע קרה מה שקורה לחלק מהדתל״שים, שמתחיל הגעגוע, וכך נוצר הסוף הנוכחי. למרות שלל הפרשנויות היפות, אני עשיתי את זה כי לחופש להדליק את האור יש איזה מחיר, והתום הזה שאבד קצת חסר לי לפעמים. היתה איזו הערה של אחד המנחים שליוותה אותי חצי מהסרט, והיא שההליכה בסוף, לאורך הכתוביות, היא מדוכדכת ועגומה ולמעשה היא צריכה להיות מלאת גאווה על ההישג (היו גם הערות על טיב האנימציה, מודה) - והרגשתי שכאן זה פער שאני לא יודע לגשר עליו.

לגבי ׳ה׳-דמות, אני כיוונתי למדל ולהנפיש את אלוהים. :)
ההערה הראשונה והמרכזית של כולם לכל אורך הדרך היתה ״אבל איך יודעים?״ וכמובן עלו כל האופציות עם הזקן הלבן וכו׳. אני הייתי נעול על הדמות הזו, שקשורה אצלי להרבה סיפורים ופחדים שהם לא רק אלוהים, ואת ה״אה, זה אלוהים״ חשבתי לבנות דרך הדגשת האיסור לאורך ההתחלה, כך שכשהוא יופיע האסימון כבר ייפול. אני לא יודע אם עשיתי נכון (בהקרנות אמרו כמה שברור שזו אמא שלו), אבל זה גם קצת נחמד ככה.

אני חושב שעסקתי בדתל״שיות אולי קצת יותר משתכננתי בארבע השנים האלה... סרט שנה א׳ שלי (או לפחות ההתחלה שלו), וסרט שנה ב׳ (שהיה יותר ספציפי) היו לגמרי תחילתו של עיבוד כלשהוא (סרט שנה ג׳ היה עיבוד של משהו אחר...) ואני חושב שגם עכשיו, עם סיום הסרט הזה, משהו בצד הדתל״שי שלי אולי קצת נרגע גם הוא."

אורי פנחסי:

עיצוב הסרט:




















תגובות