דלג לתוכן הראשי

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018



"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל.
בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד?
לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילוניות כנאורות. אבל זה מעט תמוה בעיניי כי אני חשבתי שהחילוניות מקדשת את הספק או שכך לפחות היו הדברים פעם. בעבר הדת ייצגה ודאות דמיונית והחילוניות סימלה ספקנות בריאה והנה הגלגל סובב לו והופך את היוצרות.
פרשנות אחרת שנתקלתי בה היא שמרגע שהכיפה נפלה לא היה מה שיעצור את הילד מלחטוא. שזו גם נקודת מבט מעניינת על התלות במשהו חיצוני, חברתי, מינורי שאין לו תוקף הלכתי בכלל ובגללו מאבדים את החויה הדתית כולה.
כשפניתי לאורי, התברר שהוא התכוון למשהו אחר ומעניין לקרוא מה הוא כותב על הפקת הסרט:

"התהייה על עיניים חילוניות היא נכונה (וגם הפכה לעיקר הביקורת בהגשה). הנחתי (והשתדלתי מאוד) שהמהלך הכללי יהיה ברור לכולם - ילד עושה דבר אסור ומתמודד עם האיסור - אבל המהות שלו מלכתחילה לא יכלה (לדעתי) להגיע לקהל הרחב... בכל אופן, ידעתי שזו נישה נישתית. ולאורך ההפקה באמת היה קצת מסובך לנווט בין מה לא מובן כי המבנה בעייתי וצריך לתקן, לבין מה לא מובן כי אי אפשר להסביר את הפחד להדליק אור בשבת למי שלא היה שם.
בשלבים הראשונים באמת עלו כמה הצעות להדגיש את המחיר החברתי והמשפחתי, ולא רק את הפחד העמום הזה, כדי להנגיש את הפחד לעיניים חילוניות. והאמת שניסיתי, אבל זה לא החזיק כל כך בסרט... בדומה לזה, הסוף עבר כמה תהפוכות (מי מדליק את האור ובאיזו אווירה). בחודשים הראשונים הרעיון היה מן ״חגיגת ניצחון״ של אור, והשאלה היתה אם זה יהיה רק בהשתתפות הילד או של שתי הדמויות. איפשהוא באמצע קרה מה שקורה לחלק מהדתל״שים, שמתחיל הגעגוע, וכך נוצר הסוף הנוכחי. למרות שלל הפרשנויות היפות, אני עשיתי את זה כי לחופש להדליק את האור יש איזה מחיר, והתום הזה שאבד קצת חסר לי לפעמים. היתה איזו הערה של אחד המנחים שליוותה אותי חצי מהסרט, והיא שההליכה בסוף, לאורך הכתוביות, היא מדוכדכת ועגומה ולמעשה היא צריכה להיות מלאת גאווה על ההישג (היו גם הערות על טיב האנימציה, מודה) - והרגשתי שכאן זה פער שאני לא יודע לגשר עליו.

לגבי ׳ה׳-דמות, אני כיוונתי למדל ולהנפיש את אלוהים. :)
ההערה הראשונה והמרכזית של כולם לכל אורך הדרך היתה ״אבל איך יודעים?״ וכמובן עלו כל האופציות עם הזקן הלבן וכו׳. אני הייתי נעול על הדמות הזו, שקשורה אצלי להרבה סיפורים ופחדים שהם לא רק אלוהים, ואת ה״אה, זה אלוהים״ חשבתי לבנות דרך הדגשת האיסור לאורך ההתחלה, כך שכשהוא יופיע האסימון כבר ייפול. אני לא יודע אם עשיתי נכון (בהקרנות אמרו כמה שברור שזו אמא שלו), אבל זה גם קצת נחמד ככה.

אני חושב שעסקתי בדתל״שיות אולי קצת יותר משתכננתי בארבע השנים האלה... סרט שנה א׳ שלי (או לפחות ההתחלה שלו), וסרט שנה ב׳ (שהיה יותר ספציפי) היו לגמרי תחילתו של עיבוד כלשהוא (סרט שנה ג׳ היה עיבוד של משהו אחר...) ואני חושב שגם עכשיו, עם סיום הסרט הזה, משהו בצד הדתל״שי שלי אולי קצת נרגע גם הוא."

אורי פנחסי: תיק עבודות

עיצוב הסרט:





















איור ישן שלי (יוני) על יראת החטא:

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

למה מרי פופינס חזרה?

על דמויות מתבגרות כתבתי לאחרונה באתר "הפנקס". מה שעלה שם רק מחמיר ב"מרי פופינס חוזרת", ההמשך ל"מרי פופינס" המופלא.
בסרט "כריסטופר רובין" פו הדוב מסביר לכריסטופר שכדי להגיע לאנשהו, הוא פשוט מתרחק מאיפה שהיה. זה נשמע משפט מאוד פואי אבל למעשה זה משפט הופכי לפו. כל אדם יודע שאם רצונך להגיע למקום אחר, אתה מתרחק מאיפה שהיית, זה הגיוני אבל פו אינו הגיוני. בספר המקורי הוא מציע לחזור לאיפה שהיית כדי להתרחק.
בסרט החדש של מרי פופינס יש נסיון לייצר מעין דה-ז'ה-וו למפגש הקודם שלנו עם מרי. שוב האמנת קוסמת, שוב ילדים, שוב בנקאים, מנקי ארובות (מדליקי פנסים), שוב עולם מצוייר ועפיפונים (בלונים) ושוב דוד\ה משוגע\ת.
אבל מרי פופינס ממלאת פה תפקיד שונה. כפי שיפה תאר גידי אורשר בביקורת שלו, אף אחד פה לא באמת צריך את מרי ולא ביקש ממנה לבוא. הילדים אומרים לה בפירוש שאינם צריכים אמנות וזוהי נקודה מהותית. בסרט המקורי למרי היה תפקיד מהותי בכל המעגלים הסובבים את משפחת בנקס: היא אמנם אומנת אבל אינה משרתת ואינה מקבלת פקודות. היא מחלקת אותם. זה חלק מהעימות שלה הן עם תפיסת…

על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי. בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססי…

אמץ תמנון: בריאן קיסינג'ר, מעצב בדיסני, על עבודתו ואיוריו

בריאן קיסינג', מעצב בדיסני, יצר פרויקט פרטי שבו אייר סדרת תמונות על תמנון מחמד בעולם של סטים-פאנק ויקטוריאני. והוא גם משוחח על זה בTED.



לינק ישיר ליצירות האיורים (לחצו להגדלה):













אוקטפודי (2007)- סלפסטיק קלאסי מגובלינס

מה זה תינוק?

סצינה מיוחדת מאוד מ"היפהפיה והיחפן" בה אנחנו חווים מפגש ראשון עם תינוק דרך עיניו של כלב.
הבימוי הנהדר של הסצינה בונה את המתח באמצעות כל הכלים העומדים לרשות הבמאי: תאורה, מוסיקה, צבעוניות, הבעות פנים, קומפוזיציה בפריים וקומפוזיציית הבמה (המיזנסצינה). הסטוריבורד המלא שצרפתי פה מחדד עד כמה כל שוט מהווה בחירה מודעת ורגישה. כיצד הטיפוס במעלה המדרגות הופך למסע נפשי שבמהלכו מנסה הכלבה לברר איך זה יכול להיות שיש כל כך הרבה שמחה סביב דבר כל כך זר ומאיים. המתח הזה יוצר הזדהות עם המבט החיצוני של הכלב על אירוע כל כך בסיסי מנקודת מבט אנושית.
ואולי זה אחד הדברים שאני אוהב אצל דיסני הקלאסי: היכולת, באמצע הסרט, לבודד אירוע ולתת לו את מלוא הבמה. בין אם זה אמבטיה של גמדים או נסיון לתפור שמלה.



דרך Living Lines Library וניתן להוריד את היפהפיה והיחפן- הסקצ'בוק PDF (כבר קישרתי בעבר לעוד כמה כאלה)