דלג לתוכן הראשי

מפסק. סרט הגמר של אורי פנחסי, בצלאל 2018



"מפסק" הוא סרט הגמר של אורי פנחסי על ילד דתי המתמודד עם אימת חילול השבת.


הסרט מעלה התמודדות ישירה עם הפחד והצורך לבדוק גבולות דתיים ובכלל.
בעיניים חילוניות אני מניח שקשה לזהות את הקונפליקט הגדול למרות שאיסורי הדלקת אור בשבת הם די מוכרים. המאבק של הדמות עובר בסרט בבת אחת מחשש פנימי (עם משחק דמות יפה, דבר נדיר בסרטי גמר) לעימות חיצוני עם יישות מאיימת שהיא ספק סימן שאלה ספק שטן... או שמא זה האל כפי שמצטייר במוחו של הילד?
לי היתה תחושה שברמת הפשט הדמות, בהדליקה את האור, ניצבת לבדה, ללא יראת עונש וחטא שנעלמת עם הדלקת האור. מבט כזה אינו נוגע רק למי שחזר בשאלה אלא גם לחוויות של מי שנשאר דתי. עצם העיסוק המופרז בחטא ובפחד מעונש הוא פן מסוים מאוד וחלקי מאוד בהויה הדתית. אולי לכן, אני כדתי, לא פרשתי בתחילה את הסרט כסרט של יוצא בשאלה. כשאני הייתי ב"בצלאל" למשל הגעתי יום אחד ללימודים ללא כיפה כדי להרגיש איך זה. למחרת השבתי אותה כי לא היה לזה משמעות עבורי שהצדיקה את הסרתה. ניתן לקחת את הסרט למקומות פרשניים רבים אחרים: השטן או הספק שנעלם יכול להתפרש כהארה, כלומר, להציג את החילוניות כנאורות. אבל זה מעט תמוה בעיניי כי אני חשבתי שהחילוניות מקדשת את הספק או שכך לפחות היו הדברים פעם. בעבר הדת ייצגה ודאות דמיונית והחילוניות סימלה ספקנות בריאה והנה הגלגל סובב לו והופך את היוצרות.
פרשנות אחרת שנתקלתי בה היא שמרגע שהכיפה נפלה לא היה מה שיעצור את הילד מלחטוא. שזו גם נקודת מבט מעניינת על התלות במשהו חיצוני, חברתי, מינורי שאין לו תוקף הלכתי בכלל ובגללו מאבדים את החויה הדתית כולה.
כשפניתי לאורי, התברר שהוא התכוון למשהו אחר ומעניין לקרוא מה הוא כותב על הפקת הסרט:

"התהייה על עיניים חילוניות היא נכונה (וגם הפכה לעיקר הביקורת בהגשה). הנחתי (והשתדלתי מאוד) שהמהלך הכללי יהיה ברור לכולם - ילד עושה דבר אסור ומתמודד עם האיסור - אבל המהות שלו מלכתחילה לא יכלה (לדעתי) להגיע לקהל הרחב... בכל אופן, ידעתי שזו נישה נישתית. ולאורך ההפקה באמת היה קצת מסובך לנווט בין מה לא מובן כי המבנה בעייתי וצריך לתקן, לבין מה לא מובן כי אי אפשר להסביר את הפחד להדליק אור בשבת למי שלא היה שם.
בשלבים הראשונים באמת עלו כמה הצעות להדגיש את המחיר החברתי והמשפחתי, ולא רק את הפחד העמום הזה, כדי להנגיש את הפחד לעיניים חילוניות. והאמת שניסיתי, אבל זה לא החזיק כל כך בסרט... בדומה לזה, הסוף עבר כמה תהפוכות (מי מדליק את האור ובאיזו אווירה). בחודשים הראשונים הרעיון היה מן ״חגיגת ניצחון״ של אור, והשאלה היתה אם זה יהיה רק בהשתתפות הילד או של שתי הדמויות. איפשהוא באמצע קרה מה שקורה לחלק מהדתל״שים, שמתחיל הגעגוע, וכך נוצר הסוף הנוכחי. למרות שלל הפרשנויות היפות, אני עשיתי את זה כי לחופש להדליק את האור יש איזה מחיר, והתום הזה שאבד קצת חסר לי לפעמים. היתה איזו הערה של אחד המנחים שליוותה אותי חצי מהסרט, והיא שההליכה בסוף, לאורך הכתוביות, היא מדוכדכת ועגומה ולמעשה היא צריכה להיות מלאת גאווה על ההישג (היו גם הערות על טיב האנימציה, מודה) - והרגשתי שכאן זה פער שאני לא יודע לגשר עליו.

לגבי ׳ה׳-דמות, אני כיוונתי למדל ולהנפיש את אלוהים. :)
ההערה הראשונה והמרכזית של כולם לכל אורך הדרך היתה ״אבל איך יודעים?״ וכמובן עלו כל האופציות עם הזקן הלבן וכו׳. אני הייתי נעול על הדמות הזו, שקשורה אצלי להרבה סיפורים ופחדים שהם לא רק אלוהים, ואת ה״אה, זה אלוהים״ חשבתי לבנות דרך הדגשת האיסור לאורך ההתחלה, כך שכשהוא יופיע האסימון כבר ייפול. אני לא יודע אם עשיתי נכון (בהקרנות אמרו כמה שברור שזו אמא שלו), אבל זה גם קצת נחמד ככה.

אני חושב שעסקתי בדתל״שיות אולי קצת יותר משתכננתי בארבע השנים האלה... סרט שנה א׳ שלי (או לפחות ההתחלה שלו), וסרט שנה ב׳ (שהיה יותר ספציפי) היו לגמרי תחילתו של עיבוד כלשהוא (סרט שנה ג׳ היה עיבוד של משהו אחר...) ואני חושב שגם עכשיו, עם סיום הסרט הזה, משהו בצד הדתל״שי שלי אולי קצת נרגע גם הוא."

אורי פנחסי: תיק עבודות

עיצוב הסרט:





















איור ישן שלי (יוני) על יראת החטא:

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.

בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם …

פסטיבל אנימציה ירושלמי אניניישן 2018 - המלצות והנחה בלעדית!

זוהי השנה השלישית של פסטיבל אניניישן הירושלמי והשנה הוא מציג כמה אירועים וסרטים שלא תמצאו במקום אחר. הפסטיבל הירושלמי הזה הולך ונהיה לאחד פסטיבלי האנימציה המרכזיים בארץ ובייחוד לקהל מקצועי ובוגר. לפני שאתחיל בסקירת הפסטיבל והמלצות לתכנים, יש לי הנחה עבורכם: 25 שקלים לכרטיס בלעדית למנויי הניוזלטר של הבלוג!

הפסטיבל מתחיל ב24.10.18 והוא ימשך ארבעה ימים במהלכם יוקרנו סרטים ארוכים, קצרים, סדרות ויתקיימו סדנאות והרצאות של אורחים מהארץ ומחו"ל. בהחלט שווה להגיע וליותר מיום אחד. יש תוכניות רבות ומגוונות בפסטיבל לקהל בוגר ולאנשי מקצוע גם ואני סוקר רק כמה מהן פה. אני צפוי להשתתף ברובו אבל אם הייתי צריך לבחור יום אחד אני חושב שהכי שווה לבוא ברביעי אבל תשפטו בעצמכם:
התוכניה להורדה
אתר הפסטיבל: http://6de.gs/anination
הקרנות סרטים
בפסטיבל יוקרנו שני סרטים מיוחדים ומוערכים: "לאהוב את וינסנט" הוא סרט באורך מלא שהיה מועמד לאוסקר 2017 העוסק בצייר וינסנט ואן גוך. הסרט הוא סרט אנימציה שכל אחד מציוריו, (ויש אלפים כאלו) צוייר בצבעי שמן. התוצאה מרהיבה ביופיה והסיפור הכאילו דוקומנטרי משרטט את ימ…

פליפינג פיליפ - משחק חדש באנימציה קלאסית

למחדי אליבייגי האיראני יש משחק חדש. מחדי הוא אנימטור מעולה עם תנועה זורמת וחוש תזמון מצויין. המשחק (שיצא בקרוב) עוסק בפליפינג פיליפ בחור שהוא כמו גרב: אם הופכים אותו (על ידי עיטוש) הוא נהיה לגיבור על!
למטה: סרט על המשחק וקטעים ממנו.








עיצובים (לחצו להגדלה)

















סרטון מוטיבציה, ויקטוריה וינסנט

ויקטוריה וינסנט משקפת באנימציה את הצד הלא חברתי של הרשת:
"סרטון מוטיבציה" סרט קצר שנוגע באחת התופעות הכי מייצגות של תקופתנו: המסע לאושר שעובר דרך וידאו קואוצ'ינג.



"מצא אהבה". או לא...

שיר החייזר: ויקטור נבון 10 שנים ויראלי לפני המצאת הויראליות

פעם אחת לפני הרבה שנים לא היה יוטיוב.

זה נשמע מופרך, אני יודע... אבל למעשה, גם לא פייסבוק וגם לא טכנולוגיות אחרות שהפכו סרטים לנגישים, שלא לומר ויראלים. אבל כבר אז, אי שם ב1999 היה סרטון ויראלי שהועבר ברשת כקובץ MOV קטן ומפוקסל ובו חייזר קטן וחמוד ששר את "I WILL SURVIVE" של גלוריה גיינור.
את הסרטון הקצר והנפלא הזה "Alien song" יצר ויקטור נבון כטסט לדמות ומשחק בזמן שלימד את עצמו לעשות אנימציית תלת. הסרט הזה פתח לו דלתות ב"פיקסאר" שם הוא עובד עדעצם היום הזה.
מה זה מלמד אותנו? אף פעם לא לזלזל בפרויקטים אישיים!



רישומים לסרט:


מאמרים שלו בבלוג על ההפקה ועל ההצלחה בעקבות הסרט: VNOG Blog: Alien Song
http://blog.navone.org/2009/10/alien-song-10-years-later.html
"יצירתיות מונעת על ידי סקרנות" הרצאת TED שלו שעלתה לאחרונה (בחיי זה השם הכי גנרי ששמעתי להרצאת טד):

דף פליקר שלו מכיל המון סקיצות מסרטי פיקסאר. הוא אמן נהדר של רישומי הכנה זעירים (Thumbnails):
http://www.flickr.com/photos/victor_navone/

Animation Insiders פאנל בנוכחותו בכנס CTN:

רישומי הכנה ל"פ…