זדיינו. פרויקט אנימציה מאת וליה רוזנצוייג, מנשר 2018

פרוייקט טרי וחזק ממחלקת תקשורת חזותית ממנשר. וליה רוזנצוייג הנפישה בציורי טושים שירה מדוברת (ספוקן וורד) שעוסק בדור ה1.5 של העליה מרוסיה. על זהות חצויה, גזענות והמבט על כור ההיתוך:



מתוך אתר הבוגרים https://www.minsharbogrim.com (התערוכה מוצגת במנשר עד ל9.8.18)

זדיינו אני אומרת לכם
״כילדים בברית המועצות הסתכלנו על ההורים שלנו כדמויות כל־יכולות. אחרי העלייה לארץ הפכנו להיות חזקים מהם: דיברנו עברית שוטפת, שחינו במנטליות הצברית ובפועל תיווכנו להורים את העולם הישראלי. הורינו, מן הצד השני, התרכזו בהישרדות ובמקרים רבים עבדו בעבודות שירותים למרות השכלתם הגבוהה. במרוצת השנים צמחנו להיות צעירים עצמאיים, התופסים תפקידי מפתח בחברה, אלא שהצורך התמידי להוכיח שאנחנו חלק גורם לכך שאנחנו אף פעם לא יכולים להיות עצמנו. אנחנו תמיד צריכים להיות משהו אחר, טוב יותר, כדי להתקבל״. - אלקס ריף

הפרויקט מתעסק בחוויותיו של דור 1.5 שעלה מברית המועצות לשעבר. דור 1.5 הוא ילדי העולים שהגיעו עם ההורים בגיל הילדות או התבגרות המוקדם וגדלו בארץ. אנחנו לא בדיוק דור ראשון, שכן הורינו היו אלה שחוו את העליה במלואה על תופעותיה החברתיות והכלכליות, אך אין אנו דור שני כיוון שלא נולדנו פה, עברית שפה שנייה עבורנו ועדיין היחס אלינו אמביוולנטי. ישראלים רבים עדיין מתעקשים לקרוא לנו "רוסים", וגם אנו עצמנו מתנדנדים בין שתי הזהויות. הפרויקט נוגע בתרבות משולבת, רוסית - ישראלית, ברצון לנער ולהגדיר מחדש את המושג ״הכור ההיתוך הישראלי״ כפי שהיה מקובל מאז קום המדינה, מתוך רצון להשתלב ולהרגיש חלק אך גם לפתוח דלת לבית הורים ולשמור על הייחוד שלנו כחברה מגוונת ורב תרבותית.














השירים:

מוטציה / מאיה זיקס

שלום, אני מוטציה,
נעים, נעים מאוד
רוסית שפת אם,
עברית שפת אב,
אנגלית שפה אחות,
אני היית המתבוללת הבלתי גזעית,
אני הזיקית המעורבת בפיטבול,
מתובלת בכנרית,
אני אוכלת שלג,
הדם שלי קומפוט
אני שחורת השלד,
ואופקית הפות,
אני טורפת הדגלים,
תופרת המפות.
שלום, אני מוטציה,
הגנום שלי עקום,
לא מתאים לאלי המקום,
השמש שורפת אותי,
השמש שורפת אותי,
השמש צועקת עלי בפרחית:
לכי! לכי מכאן!
תוציאי את השורשים האנמיים שלך מגב האומה,
דחפי אותם לאדמה יותר מתאימה.
השמש צועקת:
אני בעדך אבל את גרסת בטא,
ואם את נשארת כווני שעונים,
תגדלי שערות על הבטן,
תעשי השתלה של מזגן באגן,
שנני את כל השירים של הגן,
שנני את כל התנ״ך,
ואז יפתח המרחב המוגן
ותזכי לבנים חומים,
שלא דומים לך
שלא דומים לך
שלא דומים לך

עצי אשוח לא / ריטה קוגן

עצי אשוח לא באים לכם טוב בעין,
השמות שלנו לא באים לכם טוב בפה,
בשבילכם אנחנו קרקס רוסי.
נשים כנועות, גברים שותים,
זקנים במדליות, זקנות מנקות,
ילדים מצטיינים בפיזיקה,
ילדות שרמוטות.
זדיינו! אני אומרת לכם,
עם המפעל שלכם, עם כור ההיתוך שלכם,
עם השמות הנכונים שלכם,
עם הנוסטלגיה האריק איינשטנית שלכם,
ואל תבואו לצפות בקרקס הרוסי שלי.
כי אני גבר כנוע, ואישה שותה,
זקן בחניון או זקנה על נדנדה,
וילד בחצאית טוטו,
וילדה מפחת בפייתון,
וכולנו רוקדים הורה לצלילי פוסי ראיוט.

יבגני / אלקס ריף

ביום בו הגיע יבגני לגן,
זרחה השמש.
הוא היה קטן ממני,
לבן ממני,
ומריח מפחד.
זאת, כבר הייתי אני,
שהסברתי לו,
במילים עבריות ומופרדות,
שגרביים וסנדלים,
זה איך לומר - מכוער,
שסנדוויץ ודג מלוח,
איך להגיד - מסריח,
ושידבר עברית,
פה זאת לא רוסיה.
ביום בו הגיע יבנגי,
הייתי מאושרת.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סקיצות, מרי בלייר וקפטן הוק

דרדסים- הכפר האבוד או: דרדסית בעמק פדלחוש

דברים בשוטף. מרץ 2013