אלאדין 1992 מול 2019 - דמות אנימציה כשחקן

*בתחתית הרשומה תמצאו ארט וסרטונים של הפקת אלאדין מ1992.


רימייקים ודמויות אמינות

השנה היא 2019 ודיסני נמצאים בשיאו של גל רימייקים לסרטיו הקלאסיים. רק בשנה-שנתיים האחרונות יצאו "היפה והחיה", "אלאדין", "מלך האריות" ו"דמבו" בגרסאות חדשות של שחקנים חיים ואנימציית אפקטים ראליסטית. לפני כן ראינו את "סינדרלה", "ספר הג'ונגל", "מילפיסנט" (שהכיל טוויסט משמעותי מבחינת סיפור ונקודת מבט) ולפנינו עוד כמה בהם "קרואלה דה וויל" ואחרים. לרוב כשמדברים על הרימייקים האלו מדברים על הציניות של דיסני, על מחזור מותגים במקום יצירה חדשה, על הויתור על אנימציה מצד אחד וההתייחסות לאנימציית אפקטים תלת מימדית כ"Live action" גם כשאין פריים אחד מצולם בסרט כולו כמו ב"מלך האריות" המתרגש עלינו.

על דבר אחד לא מדברים ואליו רציתי להתייחס: אקטינג. משחק. לא מתייחסים לכך משום שאף אחד לא מתייחס לדמויות אנימציה כמשחקות, כבעלות יכולות משחק. אומרים ש"האנימציה טובה" אבל אין ציפיה מדמויות אנימציה לשחק טוב. וזוהי טעות כי דמות אנימציה טובה מצליחה לשכנע אותנו ולרגש אותנו לא בגלל התנועה שלה אלא בגלל המשחק שלה. המשחק הזה נוצר אמנם על ידי אנימטורים אבל כשמסתכלים על משחק לאורך סרט שלם, עליו עבדו מאות אנימטורים, כבר אפשר לדבר על הדמות עצמה ואלאדין זו דוגמה מצוינת.



ההתחלה היא לכאורה בבימוי הקולות.

באלאדין המקורי מ1992 יש שחקני קול נהדרים ולא רק רובין וויליאמס המופלא. עם זאת כשמסתכלים על הדמויות בסרט רואים שהן מביעות כל כך הרבה מעבר לקול וזה מה שנותן להן אמינות ועומק כל כך מוחשיים. סגנון האנימציה באלאדין הוא ייחודי. בסרטים רבים של דיסני, הדמויות האנושיות ובהן הדמויות הראשיות הן לרוב ראליסטיות מאוד, בזמן שהדמויות המשניות הן מצחיקות יותר ולכן גם Cartoonיות יותר. הן מהירות, הן אלסטיות והן מאופיינות כקריקטורות. דמויות אלו כאמור נועדו יותר להצחיק ופחות לרגש אבל באלאדין קורה משהו שונה: כל הדמויות הן קרטוניות ברמה זו או אחרת. כולן מוקצנות במראה ובתנועה. הג'יני הוא הקיצוני שבהן, כמובן, אבל אם תביטו בדרך בה אלאדין בורח מהשומרים תראו שהוא דמות קרטונית חלוטין: הוא עובר מפוזה לפוזה מהר, הוא גמיש ומאופיין בקו דמות חזק ויש לו עיניים גדולות והבעות מוקצנות ולא ראליסטיות. מה שיפה זה שזה לא מונע ממנו לרגש אלא להפך. אלאדין ושאר הדמויות גם אלו המוקצנות ביותר, הן דמויות עגולות. אין באמת "סייד קיקים" באלאדין. אפילו שטיח מעופף יכול לגרום לך להתעצב, ללא פרצוף וללא איברים כמעט.

הגרסה החדשה של אלאדין היא מבדרת מאוד. אני יודע שזה נשמע מאופק אבל באמת נהניתי מאוד. היא לא רק עושה כבוד למקור אלא שגם לא התגעגעתי אליו במיוחד במהלך הצפיה. לא הרגשתי שלוקחים לי את הילדות אלא שמנסים להנגיש אותה לילדיי עם המון אפקטים וקורטוב תקינות פוליטית (לא תמצאו פה ערבים ברברים שכורתים ידיים לגנבים אלא "כאוטים" ו"שמלת יום ראשון" בשיר הנסיך עלי הוחלפה ב"שמלת יום שישי" כי מישהו עשה מחקר על האסלם). עם זאת לאחר הצפיה, כשצפו בי רגעים קסומים מהסרט המקורי, מצאתי את עצמי מתגעגע לדמויות בעיקר. אלו שצויירו ביד על נייר ונצבעו והפכו לקלאסיקה. והפתיע אותי לגלות שמצאתי את אלאדין המצוייר שחקן מעולה וכך גם הסולטן, יסמין, יאגו, אבו והאחרים. כולם "אמיתיים" יותר מהשחקנים ודמויות האפקטים הממוחשבים שנכנסו לנעליהם ב2019.

למעשה רוב האלמנטים של המשחק (אקטינג) שעבדו בסרט החדש נלקחו מהסרט המקורי. וויל סמית לא יצר פה דמות חדשה אלא תרגם, באופן מוצלח יש לומר, את הג'יני של 92 ל2019. וגם זה לא מעט. אבל הדמויות האחרות לא הצליחו להביא לידי ביטוי רגעים רגישים של משחק שאלאדין עשה כה נהדר.

אני אציין כמה רגעים כאלו: כשאלאדין מחליט להפר את הבטחתו לג'יני בסרט המקורי אנחנו רואים איך הוא מתוסכל ושבור ומה הוא מקריב ואת המחיר שהוא משלם. כשהוא מגלה שהמנורה נגנבה ממנו הוא מופתע. ממש מופתע ומאוכזב! בהלם! וזה כואב...
אבו הוא לא קוף בסרט המקורי. הוא גם לא סיידקיק. הוא חבר. הוא מלווה את אלאדין היתום והם מנהלים חיים של שיתוף פעולה ומחלוקת. השטיח המצוייר היה קסום באמת לא בגלל שהוא עף אלא כי הצליחו להעניק לו אישיות. ויסמין... יסמין המקורית הייתה פמיניסטית לפני שזה היה טרנדי. כי היא באמת לא שיתפה פעולה עם הנסיונות לשלוט בה. בצפיה בסרט אתה לא מרגיש שהיא "פמיניסטית" כי היא פשוט כזו. אישה שעומדת על דעתה ומסתכנת בחייה בשל כך. מהבחינה הזו השיר בסרט החדש "לא ישתיקו אותי" הוא ביטוי לחולשה. יסמין המקורית לא היתה זקוקה לשיר הזה. על ג'עפאר אני בכלל לא מדבר. ג'עפאר המקורי הוא החומר ממנו עשויים סיוטים מתוקים בידיו של אנדרה דז'ה האנימטור המצויין.

לסיכום, אד הוקס שמרצה על משחק לאנימטורים נוהג לומר שאנימטורים אינם שחקנים עם עיפרון. הם יוצרים שחקנים בעזרת עיפרון. ואני באמת ממליץ ללכת לראות את גרסת 2019 ואז לרוץ הביתה ולראות שוב את המקור. אחד מצויין והשני קלאסיקה.
נחשו מי זה מי.

********************
אנדרה דז'ה מצייר את ג'עפאר:


שימו לב כמה גמישות, קרטוניות ויצירתיות יש בפנים של ג'עפאר שלא מונעים ממנו להיות אמין אלא להפך מעצימים אותו כדמות:


מפגש אנימטורים שעבדו על אלאדין המקורי (שני חלקים קצרים):




אריק גולדברג שאחראי לג'יני משוחח על העבודה עם רובין וויליאמס הגאון שהעניק לג'יני את קולו אבל גם את האישיות שלו:


גלן קין מדפדף את אלאדין:








































































































































































תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סקיצות, מרי בלייר וקפטן הוק

דרדסים- הכפר האבוד או: דרדסית בעמק פדלחוש

דברים בשוטף. מרץ 2013