מה מושך אותנו ביקום של מארוול? יונתן צוריה במאמר אורח


אם יש משהו אחד שההישג של מארוול מלמד אותנו, הוא זה: דמויות מעל הכל.

הרי מהו הקסם המארוולי? לא הבימוי, חס ושלום – רבים מהסרטים, בכל בחינה ויזואלית ואודיאוטורית לא עומדים באף הישג שאפשר להחשיב אותו ל"מרשים". הכתיבה? לא חסרים מאמרים וסרטונים שמפרקים את קלישאות מארוול אחת אחת ומראות כמה היא חוזרת על עצמה, נעדרת מקוריות וחסרת ברק. המד"ב? הפנטזיה? לא נראה לי שיש מעריץ אמיתי של הז'אנרים שיחשיב אף אחד מהסרטים כפסגת הסוגה. לא ולא, יש דבר אחד שמארוול מתמחה בו, ודבר אחד שמשך אליה את הצופים שוב פעם ושוב פעם, וכל פעם במספרים גדולים יותר – הדמויות, על כל מה שמשתמע מכך. כי אם יש מחלקה אחת של מארוול שכן משקיעים בה – הרי זאת מחלקת הליהוק.

בסופו של יום, סאגת האינסוף של מארוול מתגלה כמסע אחד עיקרי: להכיר לנו כמה שיותר דמויות כדי שיהיה לנו כמה שיותר אכפת לקראת הקרב הגדול. הבנייה כאן היא לא עלילתית (רוב הדברים שקרו בסרטים הקודמים זניחים או נזנחים בשנייה שנכנסים לשני סרטי הנוקמים האחרונים) ואפילו לא ממש לכידה ברמת המסע של הדמויות עד הנקודה הזאת (הפער בין "איירון מן 3" ל"הנוקמים 2" הוא אחד הפליק פלאקים המרשימים ביותר, ובוא לא נדבר על רצח הדמות שהוא "תור: רגנרוק"), אבל זה לא משנה ממש. מה שמשנה זה שאנחנו מכירים, בכלליות, את טוני סטארק, ואת סטיב רוג'רס, ואת נטשה, ואת ברוס, ואת תור, ואת כולם. ולכן, כשכולם מתחילים לשתף פעולה זה מרשים לא רק בגלל רוחב היריעה של סרט שמתרחש על פני מספר כוכבים – זה מרשים כי אנחנו מושקעים רגשית בכל מה שקורה פה, וכל זה קורה בגלל דבר אחד – דמויות. לכן מארוול יכלו להרשות לעצמם לבזבז לא מעט סרטים בינוניים נוסחתיים על אוריג'ין של דמויות – אפילו בהנחה שמורידים את הכסף כשיקול כאן, המטרה היא רק היכרות כדי להשתלב בסיפור. זה כמו שיר הפתיחה של "עוץ לי גוץ לי", רק לאורך שעתיים פלוס ועם סצנה אחרי הכתוביות – בוקר טוב דוקטור סטריינג', בוקר טוב קפטן מארוול, הכוחות שלכם יכלו לסיים את הקרב בקלות אבל לצורכי העלילה אנחנו ממשיכים הלאה.

אוונג'רז, אנסמבל!

אז מה עשה את הדמויות כל כך טובות? ליהוק (כאמור) של שחקנים שברובם מוכרים כ"אה, כן, אני יודע מי זה" אבל לא כ"והוא דורש מלא כסף על התפקיד הזה". כמות השחקנים שנכנסו כאיי-ליסטרים ליקום של מארוול קטנה. רוברט דאוני ג'וניור היה בהתאוששות משדי העבר שלו, סקרלט ג'והנסון הייתה ההבטחה שעוד לא נבטה, בנדיקט קאמברבאץ' ניסה למצוא את עצמו בקולנוע וברי לארסון הייתה זוכת פרס האוסקר, אבל הפרס לאו דווקא הופך אותך לכוכב על. המשותף לכולם זה שלא ליהקו אותם על סמך היכולת שלהם להביא אנשים או הרקע שלהם – הביאו אותם כי הם באמת מוצלחים. אומנם רוברט דאוני ג'וניור סחט את כל הלימון האפשרי מטוני סטארק, אבל לעזאזל – הוא עשה אותו טוב. הוא עשה אותו כל כך טוב, שהריבוט הבלתי נמנע לדמות כנראה יהיה כמה שיותר רחוק מהגילום האחרון של רוברט דאוני ג'וניור של הדמות יהיה אשר יהיה.

בנוסף, חוסר היכולת להתקדם גם הוא שירת אותם. הדמויות אמנם מדי פעם התפתחו אבל תמיד הייתה תחושה של "לא באמת". לוקי הוא הדוגמא הכי טובה לכך – הוא התחיל כנבל שהקהל מחבב וסיים כאנטי-גיבור עם נטיות נבליות שהקהל מחבב. לכאורה, הבדל. פרקטית – יכולת להחזיר לאחור את השעון בכל רגע והקהל עדיין יקבל אותו כגרסה של הדמות. חוסר החשיבות למסע הרגשי של הדמויות כל כך מורגש שאפילו בסרטים שנוצרו על ידי אותם במאים, הם הציגו את אותה הדמות פעמיים תחת מהות אחרת כל פעם אבל בסיס דומה שנתן לקהל הזדמנות לזהות את הדמות.

והקהל התחיל לפתח זיהוי – לא רק לדמויות, אלא לעסקה שמארוול מציעים: בוא, תקבל שעתיים, תכיר דמות חדשה, בסוף הכל ישתלם. ובסוף, בסך הכל, באמת הכל השתלם.

לכן כל נסיון לדון תימתית על הסרטים נידון לכשלון במידה מסוימת – כן, יש בסרטים רעיונות שחוזרים, אבל קשה לקחת אותם ברצינות, כי הלכידות בין כל הסרטים כל כך רופפת שהסיפור האחד שנוצר פה הוא לא מלאכת מחשבת שנבנתה באיטיות למשך עשור. זה יותר כמו הנחת אבני בניין בצורה רופפת ועליהם להניח בסוף פסל יפהפה שמשתלב על היסודות שעשה בצורה שהוא לא ייפול. אפשר לדבר על התימות בסרטי הנוקמים האחרונים, ובהחלט יש שם כאלה – אבל היקום של מארוול הוא עוד 20 וקצת סרטים אחרים בנושאים אחרים. וזה בלי לדבר על הנושאים בסרטים עצמם – מקום שבו מתבלטת ההעדפה של מארוול לדמויות על פני רעיונות גדולים. קחו את "מלחמת האזרחים" כדוגמא. סיפור שבמקור היה סכסוך אידאלוגי על סמכויות הממשלה, ותפקיד גיבורי העל בעולם. בסרט? סכסוך על תשומת ליבו של סטיב רוג'רס. לא סתם שורות המפתח של הסרט הם "הוא החבר שלי", "חשבתי שאני הייתי החבר שלך". לא סתם ה"קרב הגדול" בשדה התעופה מרגיש פחות כמו סצנת אקשן ויותר כמו הסתלבטות בין חברים. רוצים לדבר על רגולוציה? על פשעי הקולונוזיציה? מקווים שאתם בסדר עם עצם אזכור הרעיון, כי דיון מורכב עליו לא תקבלו פה.

האב, הבן וסוף היקום

ובכל זאת, הנוסחתיות של מארוול כן נותן לנו נקודות מבט שאנו רואים כיצד הסרטים בוחנים בצורות שונות – הבולטת היא, כמובן, דמות האב. מתוך כל הזכיונות שיש לסדרה, שתיים לא מתמודדות עם שום דבר שיכול להיחשב כ"דמות האב" – דוקטור סטריינג' וקפטן אמריקה. לטוני סטארק יש את כל בעיות האבא בעולם, תור מנסה להוכיח את עצמו לאביו למשך שלושה סרטים, אנט-מן מתמודד הן עם המעמסה של להיות אבא בעצמו והן עם האב החורג המנותק שהוא האנק פים, גאמורה ופיטר קוויל שניהם מתמודדים עם אבות שהם באופן מילולי מפלצות הורסות עולם, קפטן מארוול מתמודדת עם דמות האב שגילתה ששיקרה לה, והפנתר השחור מתמודד עם המורשת של אביו והשקרים שסיפר לו (את הענק הירוק לא ראיתי). כל אחד לוקח את זה למקום אחר.

מה לגבי שיטות משטר? שוב, יש כאן דיון שחוזר בשביל קפטן אמריקה החל מ"חייל החורף" וההתנגדות לחימוש כבד כבטחון מונע, ועד למחלוקת על רישום גיבורים ב"מלחמת האזרחים" וכלה בשיטות הקיצוניות של תאנוס בצמד סרטי הנוקמים האחרונים. הדיון גם צץ ב"פנתר השחור" והיחס לפשעי האדם הלבן וגם חשיפת הטכנולוגיה ושיתופה עם העולם (שדומה לדיונים על הקסם ב"דוקטור סטריינג'") וגם פה כל אחד לוקח את זה לכיוון אחר אבל קשה לבנות מזה לכידות, פשוט כי היקום בעצמו לא מסתכל על זה לעומק.

כן יש נושא אחד שאותו מארוול חקרה ומיצה בסרטים שלה, וזה נושא שאלת הגיבור. הרי כבר מהסרט הראשון בסדרה, ועד ממש הסרטים האחרונים, מארוול חזרה שוב ושוב על אותו סוג הנבל (פרט אצל סרטי "תור") – הנבל שיש לו את אותן יכולות של הגיבור, אבל כוונות קצת פחות טובות.

איירון מן נגד ג'ף ברידג'ס, הפנתר השחור נגד בן דוד שלו, ספיידרמן נגד האויבים שלו, הנוקמים נגד תאנוס – כולם נלחמו נגד גרסה מסוימת "של עצמם" שכולם רואים עולם בבעיה והמסקנה שלהם הוא לשנות אותו בצורה קיצונית, ולהגנה ניצבים הגיבורים שלנו שבאים לשמר את הסדר הקיים, באחריות ואמפטיות לאנושות. אפשר לקחת את העמדה הזאת לכיוון השלילי (הנוקמים הם ריאקצונרים שרק מגיבים לשינוי במקום נסיון לתקן את הבעיות של העולם – כאשר גם כשטוני כבר מנסה לעשות זאת הוא מקבל סטירה שמזכירה לו למה אסור לנסות לעשות דבר כזה) או חיובי (הנוקמים מאמינים באדם שיצליח להתמודד בלי עזרתם ולכן הם רק מגיעים במקרים קיצוניים). השאלה אם זה טוב או רע היא שולית, כמובן, למטרה העיקרית של מארוול – להציג את הדמויות כמישהו שעבר מסע ועכשיו הם קצת יותר ענווים, קצת יותר צנועים, וקצת יותר "טובים", על פי מה שמבחני הקהל הראו להם שנחשב טוב.

ולכן, מה שיש פה בסוף, מה שיש פה בלב, זה דבר אחד – דמויות. לא הסיפור שלהם במובן הרחב לאורך עשרה סרטים, אלא העברת הזמן בחברתם, ומיצויו בסיומים שמרגישים מספיק נכון עבור הדמויות גם אם תחת לחץ סביר הם קורסים כאפשרויות הגיוניות. אבל אם לא שמים אותם לחץ, מגלים שני סיפורים – האחד על הממציא שלומד לוותר ולהקריב, והשני על החייל שנמצא מחוץ לזמן ושמצליח בסוף לחזור למקום שבו הוא מרגיש בבית. שאר הדמויות, במובנים רבים, נשפטים על ידי היחס אל אחד מהדמויות – או אל שתיהן.
*******************************
מאמרי וידאו על היקום של מארוול: על אבות וילדים






ויובל פרנס מדר על היקום של מארוול. במגזין אוף-סקרין.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סקיצות, מרי בלייר וקפטן הוק

קלווין והובס- פרודיות, מחוות ואנימציות