אני אוהב לפעמים להניח זה לצד זה שני ספרים כדי ש"ידברו" קצת אחד עם השני ולפעמים זה קורה מעצמו. והפעם לא מדובר רק בשני ספרים (גם) אלא שני יוצרים שהדמיון בינהם מפתיע. וכך נושאים שאני נמנע מלעסוק בהם דווקא כי הם קרובים אליי כמו קבלה, שאמניזם, טארוט, ארכיטיפים יונגיאנים ועוד לפעמים דורשים התייחסות כשהרגע הנכון מגיע.
חודורובסקי הוא במאי שקשה לתאר בפשטות את העשיה שלו. סרטיו קשים מאוד לצפיה (לא נרטיביים, כוללים עירום בוטה, דם, אנשים קטועי גפיים ומה לא), יהדותו ממה שראיתי והבנתי לא היתה נוכחת בחייו אבל חלחלה ליצירותיו בעקבות עיסוקו בשאמניזם, קבלה וטקסים. גון בן ארי הוא במאי ישראלי, סופר, פובליציסט, מורה לקבלה ופרסומאי שלאחרונה הפך גם למוזיקאי יחד עם מקהלת חובבים שהקים בשם "זולת". גם גון יהודי וגם הוא התגלגל לעיסוק ביהדות בדרך לא צפויה שהשפיע על מהלך חייו בעשור האחרון. לפני כשנה וחצי הלכתי לשמוע את גון בשיחה בסינמטק ובה התוודעתי לצדדים האחרים של עיסוקיו. במקום לדבר על יצירה הוא בעיקר דיבר על ספר היצירה, קבלה, רוחניות, סמים משני תודעה ועוד. בעקבות ההרצאה האזנתי לשיעורי הקבלה שלו שבזמן הקורונה התקיימו ביוטיוב ועכשיו המהלך הושלם עם הוצאת האלבום "טקס" והספר SWIM (שזה ראשי התיבות הלועזיים של "מישהו שאינו אני"). יצירות שונות שמתכתבות כל הזמן האחת עם השניה.
אוטוביוגרפיות חצי דמיוניות
הספר החדש של גון, כמו "ריקוד החיים" של חודורובסקי, הוא אוטוביוגרפיה דמיונית. כלומר, יותר ספרותית ופחות מחויבת לתיעוד המציאות. הספר מתאר מסע שמתחיל בחוב גדול לבנק ועובר דרך הארה נבואית של בחור חילוני למהדרין, נצר למשפחת דיין-גפן מנהלל שמוצא עצמו חווה את העולם דרך המשמעות הפנימית של האותיות העבריות. הספר נע בין הסברים על ההארה שחווה לבין התחנות בחייו שבמהלכן הוא גם יצא מחוב שלו ושיקם את חייו כשבמקביל הוא עובר טקסים שמאניים וכותב את הספר הזה עצמו. השיא הוא שיר תפילה שהתפרץ מתוכו במהלך טקס כזה שהוא מקסים ופשטני באותה עת: כלמה שה' רצה שיקרה לי, זה בול בול בול בול מה שקורה לי".את כל זה הוא מספר גם באמצעות כמה אלתר אגואים שנבנים ומפורקים במודעות עצמית יתרה לאורך הספר.
מצד אחד אני מזדהה מאוד עם גון. אני אמנם דתי מלידה אבל גם אני חוויתי "הארות" (אם לכנות זאת כך) באשר לקשר בין פנימיות היהדות ותרבות פופולרית. מי מכם שקרא משהו בבלוג הזה בוודאי שם לב לכך. זה ה"קטע" שלי וזהו מרכיב בסיסי בשיח שלי עם האינסוף שאני מנסה לחלוק עם העולם בדרכי. אצל גון זה בא משום מקום ונוגע בפער גדול בחייו בין דתיות לחילוניות. אך על הפער הזה הוא מגשר באמצעות שפה והעיסוק בשפה. זה לא מקרי שההארה שלו נוגעת לשפה עצמה. הוא למעשה ממחיז את האזהרה של גרשום שלום בנוגע לתחיית העברית. בהתכתבות מוכרת עם פרנץ רוזנצוויג בה הוא מזהיר מכך שאי אפשר להחיות את העברית במנותק מהמיתוס הרדום שהיא מכילה. כמו בפארק היורה הוא יודע שכשמעירים את העברית למעשה מעירים את מלכות ישראל כולה והיא תקום ותעלה ממעמקי תת המודע היהודי ותתעלה מעל הציונות החלוצית החדשה שמתהדרת בחילוניותה.
ההארה של גון עוסקת בשפה אבל קשורה להיותו אדם שיוצר במילים (עיתונאי\סופר) אך גם יוצר חזותי (במאי). חלק מרכזי מהעיסוק שלו במילים קשור ישירות לצורה הגראפית של האותיות והסדר שלהן. דבר שגם מקבל פירוט (אם כי חלקי) בספר.
חודורובסקי, (בן ה-92!) גם הוא יהודי שגדל בסביבה מנוכרת ליהדות שהתגלתה לו כמעט במקרה. מאוקראינה הוריו האתאיסטים קומוניסטים היגרו לצ'ילה שם גדל ובהמשך למד פנטומימה והקים תאטרון אנרכיסטי שכלל פעולות אמנותיות חריגות מאוד בקיצוניותן הבימתית לפני ומאחורי הקלעים. מהלך החיים שלו עמוס באהבות, סטיות, מוות, אלימות, גרוטסקה ומין שבספר נדמה שהוא חושף רק את קצה קצהו ועדיין נראה, שכמו אצל גון, העוני והסקרנות שנעים על הספקטרום שבין דתות, שמאניזם וסמים הוביל אותו להפוך למרפא. שלפי תפיסתו זה תפקידה המרכזי של האמנות. בהתחלה הוא ריפא באמצעות קריאה בקלפי טארוט על מנת להתפרנס ובהמשך בשיטה שהוא עצמו פיתח שנקראת "פסיכו-מגיה" שהפכה ל"פסיכו-שמאניזם".
פאוזה.
אני שוטח פה בתמצות מסיבי דברים שנחשפתי להם לראשונה לאורך השנה האחרונה. כל מה שאני מתאר פה קרוב אליי מאוד אבל לא חקרתי מעולם בצורה מסודרת ולכן סביר שאיני מדייק בדברים רבים שאני מעלה פה על הכתב ואודה לכל תיקון\הפניה.
נמשיך.
אני לא גורו
על השיטה שפיתח כותב חודורובסקי בספר ואף מביא שם דוגמאות ובסרטו "פסיכו-מאגיה" אפשר ממש לראות כמה מהטיפולים הלא שגרתיים האלו. כאן כדאי להאיר את הייחודיות של שיטת הטיפול שגם היא נוגעת לדבר המשותף לו ולגון: "אני לא גורו". על פניו חודורובסקי וגון מתנהגים כמו גורואים. שניהם מודעים לכך, שניהם מגיבים לכך ושניהם מפלרטטים עם הרעיון. שני מרכיבים בדמותו של הגורו הם ממסמסים בדרך שהופכת את הגישה שלהם לעכשווית מאוד וייחודית: האחת היא היותם מנהיגים-לא מנהיגים שחושפים שוב ושוב את חטאיהם וחולשותיהם והצבתם כ"מרפאים-פצועים" (כפי שתאר זאת יונג תלמידו של פרויד שעסק בתת מודע קולקטיבי והציב למעשה גשר בין סטוריטלינג לפסיכולוגיה) יותר מאשר "מוארים". במקרה של גון ההארה שלו מוצגת כאקראית לחלוטין ולא כזו שנבעה ישירות מעיסוק רוחני מודע או סמים או אפילו תכונה ייחודית באישיות. הנקודה השניה היא ששניהם מפוכחים: הם מתייחסים לעצמם כתלמידים נצחיים אבל גם מתבוננים על פועלם בסקפטיות ואפילו ציניות מסוימת. זה דבר שלא נראה לי נפוץ אצל מרפאים ואנשים שעוסקים בתורות נסתרות.
אצל חודורובסקי זה מקבל משנה תוקף בשיטה שפיתח שהיא למעשה חיבור בין תאטרון וטקסים שמאניים. אקדים ואומר שאל הספר הזה הפנתה אותי מרית בן ישראל כשפניתי אליה לגבי הספר שאני כותב עכשיו על כוח הדמיון. מרית הקימה את בית הספר הירושלמי לתאטרון חזותי בשנות ה-80 שמשתמש בפעולת התאטרון כפעולה אמנותית שחורגת מהיותו כלי סיפורי בימתי לעבר חויה גופנית של יוצר וקהל. צמיחתו של חודורובסקי מתוך עולם הבמה הוביל להתייחסות שלו לפעולה הבימתית ככזו שנועדה לשקף את המציאות במהלך סימבולי שמשלב בין מודע ולא מודע ולהביא ליכולת לעסוק במה שאי אפשר בצורה ישירה. זהו מעין כביש עוקף לתת-מודע. ההנחיות שלו למטופליו הינם סט של פעולות תאטרליות בעולם האמיתי שאליהן הוא מתייחס ברצינות גמורה ומטרתן לטשטש את גבולות המציאות, הדמיון, התאטרון והחיים יחד עם טשטוש בין הסמלי לממשי.
דוגמה מעט קיצונית אחת היא קבורה של אדם באדמה, פיזור חלקי בשר על גופו ומתן גישה לנשרים לאכול את החלקים על מנת לאפשר לו לידה מחדש. כמובן שפעולות רבות קשורות לארכיטיפים מיניים וסיפורים מיתולוגים שמושלכים על המטופלים-דמויות. אני אפילו לא נכנס לשאלה כרגע אם זה עוזר או לא (גם חודורובסקי לא מצהיר בקול על הצלחה, נדמה שזה תוצר משני מבחינתו, כי הוא מרפא את התת מודע הפרטי והקולקטיבי והתוצאה הישירה בעולם הנגלה היא מעין השג נלווה), כשהוא מצהיר בספר שהפעולות האלו הן אינטואיטיביות, משחקיות מטבען הוא מעתיק את הביקורת על מעשיו מהתחום הטיפולי הממוסד אל התחום המשחקי, שם הוא והמטופל שניהם לוקחים חלק בהצגה לא מחייבת. במילים אחרות: גם היותו גורו, שמאן, מטפל, הוא חלק מההצגה הטיפולית. כך הוא גם מתייחס למטפלת מופלאה שהכיר שעשתה טקסי פרפורמנס מזעזעים של ניתוח חי ללא הרדמה שהוא עצמו לא יודע לציין מה היה שם אמיתי ומה הצגה.
לגבי גון, כאמור, אפשר למצוא הקבלה אך גם שוני. מנקודת מבטי מהצד והכרותי השטחית נראה שגון עסוק מאוד באורות והכלים עדיין מחפשים את עצמם ואני אסביר: תורת הקבלה היא תורת הנסתר שמבוססת בצורה מרכזית על טקסט ועל סדר בהיררכיה קוסמית של רעיונות והבטים שונים של השתלשלות האלוהות לעולם. זה ברמה הלימודית. אבל ההארה של גון לא באה מהלימוד אלא הובילה אותו ללימוד. ההארה עסקה בצד הויזואלי של האותיות וגם גון מתבטא ברישומים כחלק מהשיח אודות הקבלה אך הספר מצניע זאת. הוא רואה עצמו קודם כל כסופר והטייטל של סופר הוא שרדף אותו בעשור האחרון. אותי אישית, רישום אחד מרגש יותר מהספר שעל כל זה שהוא קולח ומרתק, מגוון ועמוס הוא נראה קרוע בין לדבר את החויה האישית שקשה לתאר לבין לדבר עליה. המשחקים בספר במעבר בין האלטר-אגואים השונים שמייצגים אותו באופן די גלוי ("גיא גברון" במקום "גון") נתפסים בעיניי לפעמים כבריחה מלעמוד פנים אל פנים מול מוגבלותה של השפה. הציור לעומת זאת, זה המקום שמבחינתי הוא החידוש שגם אני עומל עליו, והוא גילוי כוחו של הדימוי החזותי כמבטא מטענים הגדולים ממילים. היהודים שביננו הם כולם בנים לתרבות מאוד מילולית ומאוד אנטי-חזותית כמעט ברמת הבסיס שלה (העולם נברא במילה ולעומת זאת ישנו "איסור" לצייר את האל).
הנה דוגמה קטנה לציור שעשה גון לט"ו בשבט ובו האות ל' צומחת מתוך האין ויוצרת את המילה אילן.
זהו אחד המשחקים המילוליים-צורניים שמקביל למשחקים שגם אני עושה עבור פרויקט בעקבות סיפורי רבי נחמן ובו הרכבתי את חותם שלמה (מגן דוד) מהאותיות אמת תוך גילוי שכל האותיות א' מ' ת' מורכבות מוריאציה שונה של אותו הדפוס:
בהמשך לזה מעניין אולי לחשוב שחלק מהאמירה של גון היא בעצם המעבר בין המדיומים. סופר-במאי-מצייר-מרצה לקבלה -פרסומאי-מוזיקאי... עצם המעבר בין הדברים השונים והצורך לתת להם להתקיים זה לצד זה ולשוחח אלה עם אלה יוצר שכבת מטא של עיסוק שחורג מאמנות ספציפית והשפה הייחודית לה. במקום הזה ההכרות עם מגוון היצירות של גון בהחלט מעביר חויה אחרת.
כך בספר מתאר גון את התפילה שהתפרצה ממנו במהלך טקס ובאלבום החדש אפשר למצוא את התפילה הזו מושרת. הידיעה על הקשר בין השניים מאחורי הקלעים פחות משמעותית מהאפשרות לתת לסיפור להפוך לניגון, להפוך לדימוי וחוזר חלילה. כמו חודורובסקי ההבנה שביטויים, מדיומים, הם רק ביטויים, מסמנים, לא באה להפחית מערכם לעומת האמת שהם מבטאים, שלא ניתנת לתיאור, אלא להפך: כוחם ופעולתם בעולם שרירה וקיימת כיוון שהיא מחוברת לשפתו של העולם: גוף, חומר, קול, קו ונשמתו של היוצר שמתעלת אותם לעולם.
היותם אנשי רוח לא מושלמים, יהודים שגילו את הרלוונטיות של יהדותם בדרכים נסתרות ולפעמים עקומות מעלים בי חלומות ותקוות בנוגע ליהדות עכשווית שיש בה גילוי אור דרך כלים חדשים. יהדות של ריפוי סתירות וטשטוש בריא של גבולות של צניעות שיש בה גם מאניה ואהבת אדם גדולה מאוד. הקריאות של חודורובסקי עוסקות בודדע או שלא גם במצוות כפרפורמנס והקריאות של גון עוסקות גם בעמידה ללא פחד מול מסורת ארוכה וחידוש בה מזוית חילונית אך לא שטיחית או מתקתקה (כפי שלרוב מבקרים בצדק או שלא, בתי מדרש חילונים). כשאני קורא את יצירותיהם של השניים אני מרגיש גם שהם משלימים זה את זה. למשל בעוד גון גורם לך לתהות אם אפשר לחיות חיי רוח ללא סמים משני-תודעה מגיע חודורובסקי ומרגיע:
"אני מבקש בסרטים את מה שצפון אמריקה מחפשת בסמים פסיכדלים. ההבדל הוא שכשאתה יוצר סרט פסיכדלי, אינך מדמה את החויה הפסיכדלית שעובר מי שלקח גלולה, אלא מדמה דווקא את פעולתה המייצרת של הגלולה עצמה." ונאמר אמן.
סוף.
--------------------------------------------
*נכון לכרגע יש בסינמטק תלל אביב המקוון מחווה לסרטי חודורובסקי. ספרו "ריקוד המציאות" בהוצאת בבל (נורא יקר, אבל יש מבצע של 1+1 באתר). הספר SWIM של גון בן ארי זמין באתר כתר.
*אזהרה: סרטיו של חודורובסקי מאוד קשים. הם ממש תריגרים ברמות קשות ולכן הצפיה, אם בכלל, בזהירות.
*מאמר מצויין של גון על העידן האנדרוגיני
*סיכום מהיר שרשמתי של מה שהיה במפגש בסינמטק עם גון בן ארי.
גון בן ארי - מפגש סינמטק: https://www.facebook.com/directorsegud/videos/2244679942527638/
גון הוא יוצר שמסתבר עבר גלגולים רבים. הקשר שלו עם רועי כפרי נמשך מאז הגן ועד היום. הוא סופר, במאי, פרסומאי, יוצר, עוסק בקבלה וסמים פסיכדלים, כתב בליברל ועוד. בגדול, טיפוס רוחני מאוד. דיבר על יהדות לא פחות משדיבר על כתיבה יצירתית. טוב. הגזמתי. הוא בעיקר דיבר על רוחניות ויהדות וכמעט בכלל לא על יצירה.
אז בקצרה כמה נקודות מעניינות:
- אותנטיות. מילה שהוא משתמש בה המון. מישהי שאלה: איך זה משפיע על התהליך היצירתי שלך? אתה לא משתמש ברפרנסים? אז הוא אמר /שהוא מרחיק מעצמו רפרנסים. גישה די טוטלית. מבחינתו הערך שהוא נותן למותגים זה אנושיות והאותנטיות היא חלק מזה. מותג שעסוק ב"שימור ערכי המותג" למעשה מדבר שאינו אנושי. דווקא מי שמגוון הוא אנושי.
- הוא דיבר המון על קבלה ויהדות וזה קשור לסיבה שלא רצה לעבוד בארה"ב. הוא אומר שהומור ורוחניות קשורות בשפה. ושהמון דברים גם אישיים בכתיבה שלו וגם כללים בתפיסת עולם רוחנית אובדים בתרגום. הוא אומר גם שהתורה היא אובייקט שלא משנה אם אמיתי או לא הוא אובייקט לפרשנות. הוא בעצם נייר לקמוס לאינספור פרשנויות וזה הערך של התורה. והתרגום מצמצם 99 אחוז מהפרשנויות האפשריות. אדם תורני.
- נונסנס: נושא מהותי. הוא טוען, ובצדק, שמה שהוא עושה אינו סתם נונסנס. זה סוג של מצב תודעתי מסויים שיש בו בשורה. יש בו מסר, תוכן. הוא מדבר על נונסנס כתוצר של פוסט-אמת. הוא למעשה אומר שמה שתפסנו כאמת הוא היה הבלוף כי הוא היה אמת של חליפות, של שומרי סף. אשרור תמידי של עובדות שבא לדחוק הצידה פרשנויות וניסים. למשל הוא מתאר איך ההסטוריה מעלימה את נוכחותם של ניסים ורוח בעיצוב הסיפור של העבר. מזכיר מאוד את הגישה של משה רט לגבי הקשר בין מציאות לבין התפיסה שלנו אותה. הנונסנס שהוא מציע לכן הוא הצעה לשפה חדשה, אותנטית כאמור, שיש בה את הפרשנות ללא המקור. אלטרנטיבה.
- הומור: הומור נועד להשתחרר מעובדות, מהעולם הפיזי וההגיון ואילו היום הוא מאשש את המציאות. בדיחות על ביבי מחזקות את ביבי במציאות (מצחיק, זה מהש אמרתי על הפרסומת שוניה היימן עשה נגד ביבי ב2015 ווניה ממש נעלב. ועכשיו גון למעשה מחזק את זה). לכן הוא גם בורח מתבניות הומור כי הן עושות ההפך ממה שהומור עושה: הן לא מפתיעות אלא מאששות מבנים. הבחנה יפה שרואי להרהר בה עוד.
- הוא מדבר על ארה"ב: שכל מה שהם רוצים לעסוק בו זה גזענות וכסף. השאלות בארץ מעניינות אותו. מעניין אותו לצחוק על השאלות שעולות פה. המודלים בארה"ב נורא קלים לפירוק בגלל שאנשים מתוכנתים להעלב מדברים מסויימים.
- מה יצא מזה בסוף? הו! אין לי מושג. אבל הוא רומז על ביטול ההפכים במובן הקבלי. אני מבין שזה רמז ליצירת מצב שלישי. כמו שמציאות ודמיון חיים בשלום בינהם. פרשנות ומקור. אני מזדהה עם זה מאוד אבל בחיי שזה רק הסיפתח. הגאולה היא אותנטיות טהורה.מצב נטול תבניות והבניות אלא רק פרשנות אישית דינמית ויצירתית.
שתי נקודות היו משמעותיות לי בנוגע ל"ריקוד המציאות" ואני רושם כאן בעיקר עבורי. מדובר בשני דברים שחדורובסקי הגיע אליהם ומיצה ואני מזדהה איתו מאוד. הסוריאליזם. ברגע שיא של נטישת הזרם הסוריאליסטי הוא מצוטט את הסוראליסט אנדרה בטון (שכנראה חזר בו מאמירה זו):“The simplest Surrealist act consists of dashing down the street, pistol in hand, and firing blindly, as fast as you can pull the trigger, into the crowd."
כאן הוא הבין את חוסר מוסריותה של הסוריאליזם אבל גם רדידותה. ואכן הסוריאליזם הוא מצג שוא שטחי מאוד של חוסר פשר. זו לא עמידה מול התת מודע אלא כניעה לו ושאיבת הנאה אסתטית פנטסטית כאוטית ממנו ותו לא.הדבר השני הוא הזניחה של ה"חלום הצלול" כלומר, להיות מודע בחלום. כמו הסוריאליזם גם פה המודעות בתוך החלום מסרסת אותו ולא מעמיקה אותו. יש גבול למשמעות שניתן לשאוב מעצם היכולת לעשות ככל העולה על רוחך בחלום. החלום, להבנתי, ככלי ריפוי מחייב הרפיה מסוימת מהמודע וההאחזות במודעות בתוך עולם החלום היא אולי מעציבה את האגו אך חותרת תחת התהליך הרפויי ואפילו המיסטי של החלום.
תגובות
הוסף רשומת תגובה