בני החמה - סרט עצמאי חדש של אלכס קלקסבר

קבלו את "בני החמה", סרט ישראלי עצמאי קצר חדש של אלכס קלקסבר.

מאז סדרת הרשת המצליחה "Don't hug me I'm scared" זה כבר נהיה ז'אנר משל עצמו. סרטי סטופמושן שמתחילים תמימים ומתחזים במבט ראשון לתוכנית ילדים חמודה הופכים במהרה לסרט אימה פסיכדלי. סרטו החדש של אלכס קלקסבר עושה שימוש חכם בז'אנר ומצדיק אותו לחלוטין כשהוא לוקח את התום של הדמויות ומעמת אותן עם דמות אב שתלטנית כמטאפורה לעולמות דתיים וגם כביטוי לשאיפה לחזור לטבעיות שנלקחה מאיתנו.

הסרט הזה שנוצר כולו על ידי אדם אחד מהווה מעין תיקון לחווית סרט הגמר של אלכס. על כך ועל תהליכי העבודה הוא מפרט בהמשך הרשומה.

*עוד על סיוטי ילדות ישראלים כתבתי פה: https://shulyathakosem.blogspot.com/2018/11/IAMBILLY.html

אלכס:

לפני כמה שנים נכנסתי חזק לספורט שנקרא ״קליסטניקס״ - בניית כוח בעזרת משקל הגוף. בדיעבד אני יכול להגיד שזה עזר לי לעשות לבד סרט סטופמושן של 10 דקות, במקביל לעבודה במשרה מלאה. תמיד הייתי אדם חרשן. ואני לא מתכוון חרשן בלימודים. למעשה הייתי די גרוע בבית הספר ולמדתי בכיתת מב״ר. אני מתכוון לחרישה במובן של להיות אובססיבי למשהו שאני רוצה, ולעשות אותו כל כך הרבה, עד שלבסוף, לפחות באופן חלקי, הייתי מצליח. בנוסף לדברים כמו משחקי מחשב, למדתי לבד לעשות אנימציה בפאור-פואינט, לערוך וידאו ולעשות סטופמושן עם בובות פלסטלינה עוד בחטיבת הביניים, כי פשוט הייתי חורש על זה. הייתי מבריז מהלימודים ומבלה שעות על גבי שעות בלייצר המון המון דברים גרועים ומדי פעם משהו סביר.

אולי בגלל זה, בגיל הרבה יותר מבוגר, כשכבר ידעתי לערוך וידאו ולעשות אנימציה ואחרי שכל חיי שנאתי ספורט, בגיל 26 העניין של קליסטניקס הפך אצלי לאובססיה. אין בחיים הרבה תחומים שבהם באופן הכי ישיר שיש ככל שאתה עובד יותר קשה, כך אתה מצליח יותר. הכי פייר שיש. הרי בהרבה תחומים זה בדיוק ההפך - צריך לעבוד ״חכם״, יש קיצורי דרך ועצלנות מולידה פתרונות יצירתיים. בקליסטניקס אין קיצורי דרך. אם אתה רוצה להחזיק את הגוף שלך באוויר בתנוחה מרשימה בניגוד לחוקי הפיזיקה - הדרך היחידה להגיע לזה היא חודשים על גבי חודשים של עבודה יומיומית. חרישה לשמה. וכל זה דורש ממך חיבור והקשבה לגוף, משהו שבעבר לא הכרתי וגם לא עניין אותי.

אז איך כל זה קשור לסרט?

 
סיימתי את הלימודים בבצלאל עם הלשון בחוץ, עם מחסור לא יאומן של שעות שינה, בריאות שנויה במחלוקת וסרט שאני לא מרוצה ממנו, מרוב כל התיקונים והביקורות של המרצים - סיטואציה שבטח מוכרת להרבה סטודנטים. כשהתחלתי להתעסק באימוני משקל גוף ואימצתי אורח חיים בריא יותר, פתאום קרה דבר נורא מעניין - התחלתי בהדרגה לחשוב על התהליך היצירתי במונחים של כושר.
אם אני בונה לעצמי תוכנית אימונים לטווח הארוך, למה שלא אתייחס באותה תשומת לב וסובלנות לתוכנית הפקה של סרט?
אם אני מבין את החשיבות של שינה ותזונה נכונה, למה שאקריב את כל זה בזמן שאני עובד על סרט? אם אפשר לאמן את הגוף להיות חזק יותר, למה שלא אאמן באותו אופן את שרירי קבלת הביקורת שלי? או אתאמן על כתיבת תסריט בדיוק כמו על תרגילי כושר - בהדרגה, בהתמדה ובהבנה שזה ייקח זמן. או למשל, למה שאחכה להזדמנות שתבוא מבחוץ או אצפה לזמן מתאים יותר? אף פעם לא יגיע הזמן המתאים לעשייה של סרט עצמאי. צריך להקדיש לזה זמן על בסיס קבוע, בדיוק כמו לאימוני כושר.
כך החלטתי לעשות תיקון לחוויה של סרט הגמר.

 
בדיוק כמו באימוני משקל גוף - אתה מתחיל לתכנן מהמטרה הסופית - למשל, נניח שהמטרה היא להצליח לעשות 5 חזרות של מתח יד אחת בעוד שנה מעכשיו. אם כך, מהן מטרות הביניים - כלומר, מה אני צריך להצליח לעשות בסוף כל חודש בשנה הזו? ומה עלי לעשות על בסיס שבועי? ומה כל יום? מה הדבר הכי קטן שאני יכול לעשות כבר היום כדי לקדם את זה?

 
היופי בזה הוא שגם אם אני יודע שלפי התוכנית ייקח לי שנתיים להגיע לתוצאה הסופית, אני יכול להיות בטוח שאם רק אבצע את הדבר הקטן שאני צריך לעשות מדי יום, אני יכול להיות בטוח שאני מתקדם לעבר המטרה שלי, גם אם זה ממש ממש לאט.
כשעבדתי על הסרט שלי, לא עבדתי עליו הרבה שעות ביום. למעשה - רק שעה אחת בבוקר ועוד שעה בערב בסוף היום. ישנתי די טוב והיה לי זמן גם לעבוד, גם לבלות עם אשתי ועם חברים וגם להתאמן. פשוט עשיתי את זה כל יום. השתדלתי בכוונה שכל יום אעשה רק קצת, כדי שיהיה אפשר להתמיד בזה. העניין הוא שלא משנה איזה יום זה היה, שבת או שלישי, אם הייתי חולה או אם להפך, הרגשתי מדהים מדי מכדי לעבוד, אם זה היה יום נוראי שבו רק רציתי לבכות או יום של שמחה וכיף - כל יום עשיתי את אותו הדבר - שעה אחת לפני העבודה ושעה אחת בערב. זה מה שהתחייבתי אליו. לא כל יום היה בא לי לעבוד על הסרט, הרגשתי לפעמים שאני סובל ושעדיף שלא אעבוד במצב שבו ממש לא בא לי, אבל אז פשוט עבדתי בכל זאת. ובדיעבד זה היה עדיף על כלום.
זה היה החלק הקשה, זה היה כל הטריק. העניין של להקפיד על שעתיים ביום, לא משנה מה. זה נשמע מעט, אבל במצטבר, זה המון. יותר שעות ויותר ריכוז מאשר חודש-חודשיים של עבודה מתמדת ללא שינה. כך למעשה נוצר הסרט שאני הכי מרוצה ממנו מכל מה שעשיתי עד כה - מתוך תכנון וחרישה מבוקרת, משהו שלא הייתי מצליח או חושב בכלל לעשות לולא העיסוק האובססיבי שלי בספורט.

 
מאחורי הקלעים: