אנקאנטו - זרים גמורים (2021)

אנקאנטו - זרים גמורים

בכלל לא הייתי בטוח שאלך לאנקאנטו. עיצובי הדמויות הבנאליים, עולם שהוצג בטריילר כשרירותי לחלוטין עם שימוש גס בקסם וכוחות על סתמיים כל אלו לא ממש עשו לי חשק. אבל הגעתי לאילת ורציתי לנוח אחרי שעות נסיעה ומצאתי עצמי עם הילדים כמעט לבד באולם תת קרקעי צופים בסרט. ו… זה היה מעורר מחשבה. הנה 10 הערות על אנקאנטו:


  1. כן. אני מתבגר וצריך להכיר בכך. הסרטים של דיסני כבר לא מנסים להיות קלאסיקות כמו בעבר. זה ז'אנר אחר של סרטים ובמיוחד אלו מהיוצרים של זוטופיה, מואנה, ראלף ההורס ובולט שפועלים מחוץ לזירת האגדות\נסיכות. את העשור הקודם ביליתי בנהי על אובדן הרומנטיקה והיחס המוזר ליכולת לעבור שינוי אמיתי וקסם והנה זה כבר נהיה שגרה. אז במקום להשאר טרחן אני משלים עם זה ומנסה להנות. והפתעה! על זה בדיוק הסרט.

  2. קסם כמטאפורה:
    ישנו מתח קבוע בין עלילה קולנועית פנטסטית לבין השימוש בקסם כמטאפורה. למשל כאשר סטארלורד מתמסר בכדור אור עם אביו אגו ב"שומרי הגלקסיה 2" אנחנו מבינים שהוא משלים חויות ילדות שנחסכו ממנו עם דמות אב שלא היתה לו. זה שילוב של פנטזיה עם מעשה יומיומי עם ערך סמלי. אבל ב"אנקאנטו" מה קורה כשלמישהי יש כוח חזק במיוחד שמייצג (ללא סאבטקסט, היא שרה על זה!) שהיא בכורה, עמוד התווך של המשפחה? שהיא זו שהכל על כתפיה הרחבות (שוב, ליטרלי)? ומה אם יש מישהי שהיא "האחות המושלמת" שכוח העל שלה הוא… להיות מושלמת? במשפחת סופרעל לעומת זאת זה היה קיים אבל עם הבדל אחד גדול: סאבטקסט. בצפיה ראשונה אתה לא שומע את מר סופרעל אומר: "אני חזק כי אני אב המשפחה שצריך להחזיק את הבית!" והלן לא אומרת: "אוי כוחות העל שלי ממש מייצגים את זה שאני צריכה להראות גמישות ומולטיטסקינג בניהול חיי משפחה". אני מרגיש שאולי מאז הארי פוטר שכחנו מה זה קסם. כלומר, כמשהו שלא מייצג משהו אחר אלא כרגש עצמאי

  3. בית מכושף זה מגניב. ראינו כבר כלי בית מכושפים ב"היפה והחיה", "היפהפיה הנרדמת" ו"החרב באבן" אבל פה הבית מכושף. זה יפה אבל קצת כמו במואנה אתה תוהה על האינטרס שלו כדמות. עד כמה יש לו מודעות ורצון ועד כמה הוא גימיק אנימטיבי. וזה עוד עניין מטאפורי: הבית קורס. כן. זה סרט שעוסק בהתפוררות של בית. זה נושא מרתק שרלוונטי לכל מי שתוהה על חוזק של משפחה, גרעינית ורחבה. החלקים הכי טובים בתנ"ך עוסקים בקשר בין אחים ופה הדברים מונחים על השולחן, גם אם בבוטות. הבעיה היא (וזה קשור לעניין של החיים של הבית) שאין באמת סיבה שהבית יתפורר. אנחנו שוב חוזרים למקום שבו בגלל ההחלטה שלא יהיה רע: אז הגורם הכאוטי והמסוכן נשאר מעורפל ולא ברור מה הטריגר שלו להופיע. גם במואנה, היא יצאה למסע כי פתאום, אחרי מאות שנים, האי נזכר שהוא מקולל והתחילו לקרות בו אירועים כמו עצים שקומלים ודגים שמפסיקים להגיע לחוף. זה עצוב בעיקר כי התחושה היא שלא באמת מצאו מענה סיפורי לזה שאין רע, כמו שלא מצאו עדיין מענה סיפורי לאובדן האהבה הרומנטית. אוף. שוב חזרתי לנקודה הזו.

  4. אני לא אוהב לזהות תבניות בסרטים במהלך הצפיה ובייחוד את הצורך במסע. פיזי כדי לעבור את "מסע הגיבור". מואנה יוצאת לים, בולט מתרחק מביתו, ג'ים שט בים עם פיראטים ובפלונטר ממש מצהירים שיש לה שלושה ימים להגיע לעיר ולחזור כאילו המסע שלה ממש מוגדר: תחום בזמן ובמקום וברור שזה הזמן שבו עליה להתאהב בפלין. והנה, לראשונה אי פעם יש לנו סרט של דיסני שכולו קורה בבית אחד. זה מרגש ובאמת מיוחד. מ"לילהסדה", "זרים גמורים", "אדיוט לארוחה", "נתראה בשמחות" ובים אחרים, צמצום במקום ובזמן הוא אמצעי בימתי נפוץ מאוד כדי לחשוף באינטנסיביות את מה שקבור מתחת לפני השטח (אחד השירים הטובים בסרט) במוסד המשפחתי. אז פה דווקא המטפורה של הבית והמבנה התסריטאי מצדיקים זה את זה. הבית מכיל הכל: את הדמויות, את המרחבים השונים, הפרטיים והשיתופיים, את הרבדים השונים בהתפתחות שלהם מהמרחב המשותף, אל דלתות פרטיות שמובילות לחדרים אינדבידואלים ועד לגילוי של הסרט אודות מה שמתחת שנמצא מאחורי הקירות. הבית הוא גם זה שעובר את מה שבדרך כלל קורה בסרטי דיסני: מוות ולידה מחדש. בדרך כלל זה קורה לגיבור או למושא האהבה ופה זה הבית כולו. ברובד הפיזי, הפנטסטי והסמלי.

  5. לין-מנואל מירנדה. טוב. לא ידעתי עד כמה הוא עסוק בברודווי ודיסני (ועכשיו גם בנטפליקס בעבודת בימוי). אז הוא האחראי על השירים ויש פה כמה מצוינים לצד כמה בלתי נסבלים (בבקשה תמצאו דרך אחרת להציג את המשפחה. ילדים בהיפר על קפאין זה לא כיף!). אבל לין ניגש לסרטים כמו… ובכן… מיוזיקל. זה כאילו הוא עושה סרט שמבוסס על מיוזיקל בימתי ולא להפך. זה נותן לי את התחושה שהמקום של שירים אינו באמת כחלק מפס הקול של הסרט אלא כנאמבר. תמיד דרמטי, תמיד פונקציונלי מבחינת האמירה אבל לא מבחינת העלילה. מעניין כי זה מה שקורה בטיק טיק בום שמולינה ביים לאחרונה שעוסק במחזות זמר. שם אומרים כותב המחזמר שחסר לו שיר שיוביל את הדמות לשינוי. בדיסני זה בדרך כלל לא שיר אלא דווקא אירוע עלילתי. השירים של דיסני בסרטים בדרך כלל שייכים למערכה ראשונה ושניה כשהשלישית כבר בנויה מלזרות (REPRISE) שמציעות מבט אחר על התימות שכבר היו בסרט. וזה גם מוביל לשימוש בדימויים. זה שיש אח נביא לא אומר שהוא מתנבא בציורים והציורים האלו הם פאזל שצריך להרכיב כדי להבין מסר. זה כל כך… ראיה והדרקון האחרון! הנה אני שוב מתגעגע לסטוריבטלינג של פעם. די להרכיב פאזלים! זה דימוי חלש.

  6. סרט חנוכה. האם אנקנטו הוא סרט חנוכה? כן! יש לנו תשוקה לנס שמתבטאת בדמות חסרת ניסים. נר דולק בחלון שצריך לשמור, משפחה שבורחת מפרעות ומנסה להתמקם מחדש, והצורך לתחזק את הבית. אבל כשחושבים על זה גם מתאים לפרשת השבוע: האב (יעקב) נוטה למות והוא דואג לשלמות המשפחה, האחים שכל הזמן מסתכסכים ואח אבוד עם נטיות להתנבא שנעלם וחוזר אחרי שלא רוצים לשמוע את החלומות שלו (We don't talk about Yosef!). והיכולת לתת ברכה ומקום ייחודיים לכל אחד מהאחים שמדגישה את השוני שלהם. כך מסתיים ספר בראשית.

  7. המסר. חלק מהשינוי שאני עובר ביחס לסרטים האלו שאני נאלץ להשלים עם זה שגם אם הסרטים היום מטיפנים מבעבר (ראיה למשל) עדיין אם המסר מספיק מורכב וחשוב הוא נסלח ומהנה. הסרט הזה מצליח להיות קרקע לשיחה על הבדלים בין אחרים וכמה בית הוא שברירי דווקא איפה שהוא מחצין חוסן. אנחנו מוקפים היום במדיה החברתית במשפחות מאושרות וחייכניות ותמיד שואלים "מה מתחת לפני השטח?" אז הנה סרט שמעיז לעסוק בזה וכנראה שאם היה פה נסיך על סוס לבן ופיה טובה לא היינו זוכים לסרט ילדים על נושא כזה. וזה כשלעצמו מבורך.

  8. לא כתבתי באמת על "ראיה והדרקון", סרט שנהנתי ממנו וסלדתי ממנו באותו זמן. מה הבעיה עם ראיה לעומת אנקאנטו? המסר היה שקרי. וזה הבדל עצום. יש הרבה דמיון בין הסרטים: ממלכה מתפרקת שיש צורך לאחד אותה. אלא שראיה משום מה הציג מסר פשטני ושקרי לפיו יש לתת אמון באנשים סתם כך כי התסריטאי החליט. לפי ראיה אנשים לא אמורים לזכות באמון. הם יכולים להפר אותו שוב ושוב ועדיין עלינו להיות תמימים ומטומטמים ולשלם מחיר יקר על כך.

  9. כשקסם הוא מטאפורה הוא מפסיק להיות קסם. תקשיבו זה מצחיק. כי הסרט הזה נותן כוחות קסם מגניבים אבל אם תשימו לב הם חסרי שימוש לחלוטין! האחות היפה והמושלמת: מה היא עושה עם הכוח שלה? משיגה בחור שאינה אוהבת! האחות החזקה מה היא עושה? מזיזה פסנתרים. הילד שמדבר לחיות לא עושה בו שימוש עלילתי. הדודה שמשנה את מזג האויר בעיקר עסוקה בלגרום לבגדים שלה להרטב וכך גם הדודנית ששומעת הכל אבל לא שומעת את הדוד המסתתר ואת הסבתא שנותנת נאומים לעצמה מול חלון פתוח. אז היא אולי שומעת סיכה נופלת ממרחק אבל את מה שחשוב היא לא שומעת. זה מתסכל. גם בסדרה Lock and Key בנטפליקס מציגים לנו משפחה עם מפתחות קסמים כשברובם לא נעשה שימוש עלילתי משמעותי או מרגש. כי האצבע קלה על הדק הקסם כשיש לך תקציב לאפקטים. להפוך את זה למשמעותי לעלילה ולדמויות זה כבר משהו אחר.

  10. ונסיים בסיום. והנה אני שוב עם האהבה הרומנטית. בסדר! אתם לא רוצים נסיכים ונשיקות! מצויין! אבל חיבוקים זה לא תחליף. אי אפשר לומר אם נתחבק אז הטוב ישוב לעולם! לא עשיתם בזה כלום. וככה הסרט נגמר: הבית קורס ומשום מה הדמות הקשה לאורך הסרט פתאום "מבינה" שהיא טעתה והכל בסדר. היופי בקולנוע זה היכולת לייצר חיבור עמוק בין עלילה חיצונית לפנימית. דמות לא יכולה להשתנות סתם ככה והשימוש בחיבוק כאיזה מטה קסמים הוא ביטוי לדלות הזאת. למה נשיקה זה שונה, אתם תוהים? ובכן נשיקה היא איחוד מלא בין שניים. נשיקה היא אלכימאית בטבעה (אולי שניה רק למין) של שניים שהופכים לאחד. קולנוע בלי נשיקות הוא לא אותו דבר. כדי שדמויות יעברו שינוי אמיתי הן צריכות לצאת מעצמן. מה הפלא אם כן, שאחרי כל הסרט ומה שקרה חזרנו בדיוק אבל בדיוק לאותה נקודת התחלה? גם אם יש כמה דברים שאינם כבר "מתחת לפני השטח".





























תגובות