הבעיה שלי עם סנדמן וניל גיימן

לצערי צפיתי בסדרה של נטפליקס בעקבות סדרת הקומיקס של ניל גיימן "סנדמן". כרגיל, אני לא רואה את עצמי מבקר קולנוע ולכן כשאני כותב שזה גרוע בעיניי, שטחי, נפוח מחשיבות עצמית ובזבוז זמן מוחלט, אני מתאר את הרגשתי הפרטית בלבד. זו אפילו לא המלצה לא לצפות. יש אנשים שנהנים לשחות בים מזוהם.

לא קראתי את ספריו של גיימן אבל צפיתי בכמה עיבודים שנעשו להם: קורליין, מסכת מראה, סטארדאסט וסנדמן (את הכרך הראשון שלו דווקא קראתי). ניל גיימן מעצבן אותי דווקא כי אני מרגיש שאנחנו חובבים עולמות קרובים. בעיניי, ניל גיימן הוא לא סופר פנטסיה אלא מקובל, ולא מהמוצלחים שבהם. בשביל מי שעוסק קצת בקבלה הסיפורים שלו נדמים נטולי סאבטקסט לגמרי. לפעמים המוטיבים הקבליים רמוזים ("האמא האחרת" שנמצאת "בצד האחר" בסטרא אחרא) ולפעמים בוטים יותר (כמו "מזיקין" ו"עזאזל", משרתי השטן בשמם המקורי).

בבסיס יצירה פנטסטית תמיד נמצא המקום שבו העולם גדול מהסיפור המסופר. ברגע שהעולם הוא אוסף של סמלים הוא נע על ציר שלא מסוגל לחדש דבר שאינו ידוע לסופר. כמה סרטים שנעשו על פי ספריו התיימרו להיות אגדות מתוחכמות ועכשוויות עם רבדים כשל אגדות קלאסיות אבל לא רק שהם לא הגיעו לשיאים של עומק ורגש אלא שגם ברמה הפשוטה של דמויות וסיפור הם די כשלו. אני לא זוכר מה קרה בכלל באבק כוכבים, ודאי לא את הדמויות. מסכת-מראה (Mirrormask) נשארה צל חיוור בראשי למרות שאני זוכר שהארט היה מיוחד. קורליין אמנם היה מהסרטים הטובים שבהם וגם הוא חשף את החולשה של הסיפור עם דמות ראשית שחיה בעולם של סמלים ומתקשה לפתח אישיות עצמאית מעבר לכך. הידע של גיימן ותחושת השליטה שהוא מבטא כלפי העולמות שהוא בורא מונעת מהם להפתיע או להיות ספציפים.

אז מה אני מזהה כבעיה המרכזית?
קודם כל היומרה. נראה שגיימן מייצר מיתולוגיות. זה לא אפשרי. נכון, טולקין עשה את זה אבל גיימן הוא מיתולוג מטא. הוא יותר מדי מודע, כך אני מרגיש. קורליין, שוב, כל כך קיימת בעולם קבלי שהכל מרגיש נטול עומק ורגש. הדבר בלט בסנדמן שם מרוב אפיות ועיסוק במוות, חלומות וסוף העולם לא היה רגע אחד של בדיחה פשוטה או חיוך לא מעושה. דמותו חמורת הסבר של מורפיאוס היתה הד לדמותו של גיימן שבורא עולמות ומחריבן ולא מסוגל לחוש רגש אנושי כלשהו, לא כל שכן לספר בדיחה.

ולא, עורב עם קול מעצבן זה לא בדיחה.

אבל ברמה ה"סטוריטלינג" אני הרגשתי שחסרים שני דברים מרכזיים: קונפליקט אמיתי ופתרון אמיתי. וזה הגיוני כי השניים תלויים זה בזה. קורליין, ילדה ממורמרת, עברה לבית חדש לצד שכנים הזויים עם הוריה המנוכרים. דרך דלת סתרים בבית היא מוצאת יקום מקביל שנראה מאוד דומה לעולמה הרגיל, גרסת פנטסיה קסומה ואפלה של העולם ממנו היא באה. לאט לאט היא מגלה שמאחורי הקסם קיים רוע וגם מימד אשלייתי שמתבטא בכך ש(ספוילר) כדי להשאר בעולם הפנטסטי היא צריכה להחליף את עיניה בזוג כפתורים! סמל לויתור על האישיות, על אמת ועל ה"עין הביקורתית". לחיות כבובה. בסוף היא מנצחת את האם הרעה (לילית, האמא החורגת) וחוזרת לעולם שלה. אבל האם משהו השתנה שם? מה בדיוק התהליך שהיא עברה? ניל גיימן שולח את הדמויות למסע אל הגיהנום, אל השאול, כמיטב המסורת המיתית-אגדתית, אבל הוא משיב אותן ריקות, לא עמוקות ובודאי לא בוגרות יותר. כי השאול של גיימן לא מאתגר את הדמויות. העולם של קורליין יוצר שני יקומים ששניהם מוזרים ועוינים במידה די דומה. וקורליין, שחוזרת לעולמה נראה שבעיקר למדה להשלים עם המציאות כי יכול להיות יותר גרוע. ממש נהדר. ואולי, הרהור כפירה, אולי גיימן לא יודע מה הוא רוצה לומר וחושב שאם יצעק את זה חזק מספיק לא נרגיש? הרי הפרק המזעזע באמת בסנדמן נותן כוח הרסני בידי אדם שדורש מכולם לומר אמת. האם הוא חושף אמת גדולה? האם האלימות שהוא יצר היא באמת פונקציה של הכנות של הדמויות או שזהו הרס דמיוני כדי להוכיח נקודה שלא קיימת? בעיניי זה היה פרק שככל שניסה להיות בעל אמירה רק חשף את זה שהמלך הוא עירום.

זה מתסכל כי גיימן (בגרסאות העיבוד לפחות) הוא אמן אשליות. הוא יוצר מראית עין של עומק, של מיתוס ושל רוחניות אבל בפועל משתמש בכל אלו כבובות בתאטרון חסר חיים. גיימן הוא הother writer שמוכר לנו עולם קסום ומופלא, אם רק נוותר על העיניים שלנו.

הדבר היחיד עליו אני כן ממליץ בסנדמן זה פרק הבונוס: חלום אלף החתולים. זהו פרק המציג שני סיפורים שלכאורה אינם קשורים. האחד באנימציה מספר דרך ערב של חזיון מיתי חתולי את יחסם המורכב של חתולים לבני האדם במעין משל למעבר של האנושות עצמה מעידן של מיתוסים וענקים לחיות בית ממושמעות ובורגניות. סרט שבאופן מפתיע מתכתב הן בצורה והן בתוכן עם "אהבה, מוות, רובוטים" של נטפליקס ואולי זה הפורמט הנכון יותר לעיבוד של גיימן ולא סדרת שמאלץ אורכה ומנופחת. הסדרט השני מספר על סופר רגיש ופמיניסט שכולא ומתעלל במוזה, אלת אמנויות, כדי להשתחרר ממחסום הכתיבה שלו.אני אוהב את זה בעיקר כי הרגשתי שמדובר בוידוי של גיימן אודות עצמו. אדם שמציג עצמו כדבר אחד אבל מאחורי הקלעים מתעלל במיתוסים ומנצל אותם לצרכיו כסופר מצליח. שם בחדר הסגור, פרצופו האמיתי מתגלה.

אינני חושב שגיימן אדם רע אבל יצירותיו, על האלימות והמין שבהן ועל השימוש הגס שלהן במיתוסים, הן הלא כלום שמיכאל אנדה הזהיר מפניו. אני מניח שיש המון שחולקים עליי לגבי זה.

והנה נאום שלו "תעשו אמנות טובה":

חלום של אלף חתולים:

האמא האחרת מתגלה:

עיצוב ה"אמא האחרת" של קורליין, סטודיו לייקה.