לידי ניסיון ולידי ביזיון: קויוטי, אקמי ופרדוקס "עם הנצח"

פרדוקס הנצחיות שמונעת על ידי חתירה ליעד בלתי מושג עוברת בירור משמעותי בסרט "קויוטי נגד אקמי" ומהדהדת בכך שאלות קיומיות אודות המצב היהודי-ישראלי הנוכחי. מכיל ספוילרים!

"עם הנצח" מפחד מדרך קצרה

פרדוקס הנצחיות שמונעת על ידי חתירה ליעד בלתי מושג עובר בירור משמעותי בסרט "קויוטי נגד אקמי" ומהדהד בכך שאלות קיומיות אודות המצב היהודי-ישראלי הנוכחי. בעולם המצוייר של וייל אי. קויוטי ושל הרוד-ראנר אין בתים. אין יישובים, אין שדות מעובדים ואין נקודת ציון שמסמנת הגעה. כל מה שיש הוא מרחב מדברי אינסופי של לוחות סלע אדומים, תהומות פעורות ורצועת אספלט ארוכה, סלולה ומתוחה מקצה לקצה. על פניו, אלו אותם כבישים מהירים שנועדו לחבר עיירות נידחות בדרום-מערב ארצות הברית, אבל בצילום האנימטיבי של צ'אק ג'ונס המצלמה לעולם אינה מגיעה לעיירה. אנחנו רואים אך ורק את הדרך. אין יעד. אין בית. אין שביתה ואין מנוחה. זהו מרחב ביניים טהור. הדרך הארוכה איננה אמצעי לגמיעת מרחק כדי להגיע למחוז חפץ, אלא היא-היא מרחב הקיום הבלעדי. חוסר היעד הזה אינו מייצר שקט או שלווה סטואית; להפך, הוא מחייב רדיפה תמידית. המאבק הסיזיפי בין הקויוטי למיפ-מיפ לא נועד להסתיים לעולם. אחרי כל כישלון חרוץ יבוא ניסיון נוסף, וכל ניסיון נושא בכנפיו את הכישלון הבא. הרעב התמידי, האובססיה הבלתי-מתפשרת למאכל אחד ויחיד בדמות עוף אצן צלוי, לעולם לא תגווע, ולעולם לא תסופק.כדי לנהל את המרדף הנצחי הזה, הקויוטי זקוק לכלים. וכאן נכנסת לתמונה חברת אקמי (Acme Corporation). תאגיד הענק הזה מספק לקויוטי לאורך עשרות שנים אינספור אמצעי לחימה ומלכודות מתוחכמות, אך המאפיין המובהק של כולם הוא אחד: הם תמיד, אבל תמיד, מתפקדים באופן לקוי שמפנה את האלימות כנגד המשתמש עצמו. הסלעים המיובשים שאמורים להתנפח במגע של טיפת מים נותרים זעירים עד שהקויוטי מתקרב לבחון אותם, ואז מתפרצים ומועכים אותו; הפצצות שאינן מתפוצצות אלא רגע אחרי שהושבו לאחור; הקפיצים החזקים מדי שמעיפים את הטורף לאחור במקום לפנים; הסוללות שגוועות דווקא ברגע הקריטי מעל התהום.
בסרט "קויוטי נגד אקמי", המרדף המדברי מתפנה, לכאורה, לטובת זירה מודרנית וחילונית: בית המשפט. הקויוטי גורר את התאגיד הענק לדין, ושם נחשף "מבצע סיזיפוס": מזימה תאגידית שבה דמויות מצוירות נועדו להיכשל במכוון כנסייני מעבדה מתכלים, כדי לשפר מוצרים עבור בני אדם. אבל הניסיון הזה להעניק רציונליזציה מכנית ומשפטית לכישלון מחטיא את המהות. סיזיפיות איננה תקלת QA בפס ייצור, והיא אינה עילה נזיקית לפיצויים; סיזיפיות באנימציה היא חוק טבע מטאפיזי, והיא המקור היסודי של הקומדיה. הפנייה של קויוטי אל כותלי בית המשפט מפספסת לחלוטין את יעדה. לא הכל שפיט. הניסיון לקחת את המתח הנצחי, בין אם מול הציפור החמקמקה ובין אם מול מוצרי התאגיד הגרוטסקיים, ולהמיר אותו לפרוצדורה משפטית, נועד בעצמו לכישלון. אי אפשר ליישב בדיני תאגידים מתח ששייך לעולם המיתוס. מעבר לזה, המאבק המשפטי מסיר את הלוט מעל האמת העמוקה ביותר: התלות המופלאה וההרסנית שבין הקויוטי למיפ-מיפ. הכישלון והניסיון אינם שיבוש בתוכנית, אלא הדבק שמחזיק את מערכת היחסים שלהם. זוהי תשוקה אינסופית שאינה תלויה בדבר מלבד בהמשך קיומה שלה. התלות הזו מזכירה באופן עמוק את אחד המשלים המיסטיים הגדולים ביותר במסורת היהודית: מעשה הלב והמעיין מתוך "סיפורי מעשיות" של רבי נחמן מברסלב. בסיפורו של רבי נחמן, הלב נמצא במורד הר והמעיין בקצהו העליון. הלב כוסף ומשתוקק ללא הרף אל המעיין, והמעיין משתוקק אל הלב. אולם המפגש הישיר ביניהם בלתי אפשרי: ברגע שהלב יתקרב ויאבד את קו הראייה אל ראש ההר שבו שוכן המעיין, הוא ישוב לאחור, למקום ממנו המעיין נראה. וכך שוב ושוב. רבי נחמן מלמד אותנו על עולם שמתקיים לא מכוח החיבור הממשי, אלא מכוח הכיסופים. המרחק הוא המאציל את החיים; התשוקה והגעגוע הם המנוע שמחזיק את הקוסמוס. במיסטיקה הזו, כשמדברים על מפגש מוחמץ בין המאור הקטן והמאור הגדול (מעשה מרב ובן יחיד), ה"כמעט" נוכח תמיד: אם יתאחדו במלואם תבוא הגאולה וההיסטוריה תגיע לקיצה. ה"כמעט" הברסלבי טעון אפוא בקדושה עליונה. הוא שומר על העולם מפני כליה ומטעין כל רגע של מרחק במשמעות נשגבת. אבל אצל קויוטי, ה"כמעט" עבר חילון גמור. אין בו שגב דתי ואין בו שירה קוסמית, יש בו רק החמצה צורבת, תסכול חוזר וכאב פיזי של התרסקות לתחתית הקניון. כשהקויוטי מגלה במהלך הסרט את האמת המרה, שהוא לעולם לא יתפוס את הרוד-ראנר, ויותר מכך: שהוא בעצם אינו רוצה לתפוס אותו, הדבר אינו גורם לו להרפות. להפך. הידיעה שאין יעד מקבעת את האובססיה כמגדיר הזהות הבלעדי והמוחלט שלו. הוא איננו צייד שמחפש מזון; הוא הריצה עצמה. הוא הנצח בהתגלמותו.

היהודי הנודד וההיפוך של עם הנצח

החיבור בין הנצחיות לבין האובססיה מוביל אל ההיסטוריה היהודית. בנצח ישראל ובמיתוס הנוצרי הקלאסי מופיעה דמותו של "היהודי הנודד", אותו אדם בן-אלמוות שסירב לאפשר לישו לנוח בדרכו לצליבה, וקולל על ידו בחיי נצח עלי אדמות, בנדודים חסרי מנוח ללא יכולת למות או למצוא שלווה עד קץ הימים. המיתוס הנוצרי הוא היפוך אירוני ומקולל של רעיון נצחיותו של עם ישראל: הנצח איננו עוד הבטחה שמימית לגאולה, אלא עונש של שוטטות תמידית במרחבי הביניים. כמו מי שטבלו במעיין הנעורים הנצחי ומגלים שאי-היכולת למות גוזלת מהחיים את כל טעמם. כאן נחשף המלכוד העמוק של המוטו השגור: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". הדרך הארוכה יכולה להיות ברכה של עמידות, אך באותה נשימה היא גם קללה שמשתקת את יכולת המעשה. הנצחיות הופכת כל יעד לזמני, וכל הצלחה או כישלון, לפרק חסר חשיבות יחסית ברצף אינסופי. ללא יעד מוגדר, האדם או העם נידונים להיות סיזיפוס. כך הפכה האמירה הזו את רעיון הנצח לסותר מובהק של רעיון הניצחון וההכרעה. אם שום דבר אינו נגמר לעולם, אם כל כישלון הוא רק מהמורה רגעית וכל תבוסה היא רק עוד שלב במערכה נטולת קץ, אז מחיר הכישלון בהווה מאבד את תוקפו הנורא. לא כזה נורא להיכשל. גם אם נרצחים 1,200 איש ביום אחד, התודעה אינה נסדקת: הרי עם הנצח לא נשבר גם כשזורקים עליו מקרר ופסנתר. הוא קם, מנער את האבק כמו דמות מצוירת שחזרה לממדיה הטבעיים, וממשיך לחיות בדד במדבר שמוביל תמיד אל ארץ שלעולם לא מגיעים אליה, כשמשאיות זרות חולפות על פניו מדי פעם. הנצח, במובן הזה, חדל מלהיות מקור לתקווה והפך למנגנון אלחוש. הוא פוטר מאחריות פוליטית, מונע הפקת לקחים, מבטל את מושג המחיר ההיסטורי מחד ומונע ניצחון מצד שני.

בפרספקטיבה חיצונית והיסטורית, עלינו להבין מהפך יסודי: עם ההגעה הביתה, עם השיבה לארץ ישראל וכינונה של ריבונות, על "עם הנצח" ללמוד להיות פחות נצחי. בית איננו שטח הפקר מדברי. בית מחייב גבולות, בית מחייב סופיות. עליו להכיר בכישלונותיו ככישלונות ממשיים, טרגיים, ולשאוף להכרעות ולניצחונות אמיתיים בתוך הזמן והמרחב. שני הדברים הללו כרוכים זה בזה: מי שמסרב לקבל את סופיות הכישלון, לעולם לא יוכל להגיע גם להכרעה ולניצחון. ההסתמכות המיסטית על "נצח ישראל לא ישקר" מונעת מהסיפור להגיע לסופו, אך הסוף הוא-הוא שמטעין סיפורים אנושיים במשמעות, במוסר ובערך. במקום שבו הגאולה נמצאת תמיד במרחק נגיעה, בדיוק בגלל זה אפשר להמשיך להתרסק לנצח. הציפור מרחק נגיעה מתפיסה, והמנגנון הכושל הופך להיות מובנה בכיסופים. בכך, אולי, ניתנת לנו האפשרות לחגוג את היותנו נבדלים דווקא מן הקדוש ברוך הוא. הוא יתברך אור אינסוף, מוחלט ובלתי מוגבל. אבל לנו, בני האדם בשר ודם, ניתנו אך ורק כלים סופיים כדי לנסות ולהכיל את האור הזה. כלים שבירים, פגיעים, שנשברים שוב ושוב, אך שבירתם וסופיותם הן עצם מהותם והן הצידוק לקיומם בעולם הזה. הכלים האלה שבידינו אינם מושלמים. הם מקרטעים, מתעקמים ונשברים בדיוק ברגע שבו אנחנו מנסים להפעיל אותם.

הם מיוצרים על ידי חברת אקמי, כנראה.