חלק ממורכבות העבודה על אנימציה זה ההפרדה בין טקסט לסאבטקסט. זה קיים כמובן בדיאלוגים אבל לא פחות מזה במשחק ותנועה. הטקסט הוא הפן הגלוי של הפעולה: דמות לוקחת כוס מים. הסאבטקסט מטעין אותה במשמעות דרך אפיון וניואנסים. האם הדמות לוקחת מים כי היא לחוצה? כי היא צריכה לקחת כדור? כי היא צריכה שניה לחשוב? אין גבול למגוון המשמעות שאפשר להטעין פעולה. אפשר להגיד ״איזה יופי!״ בהתלהבות, ״איזה יופי...״ באכזבה, בקנאה או בנימוס. המילים נשארות אותן מילים. אופן האמירה מטעין אותן במשמעות. משהו דומה קורה באנימציה: הפעולה היא הטקסט, והדרך שבה הדמות מבצעת אותה נושאת את הסאבטקסט.
דמות מסובבת את הראש. זה מה שקורה. אבל האם היא מסתובבת כי מישהו סקרן אותה? כי תפסו אותה על חם? כי היא רוצה להראות שאינה מתרגשת? שני ציורי קצה יכולים לתאר את אותה פעולה, ובכל זאת להשאיר פתוחה את השאלה מי הדמות ברגע הזה ומה עובר עליה. אחת ההכרעות החשובות נמצאת בברייקדאון.
מה קורה בין הקיז?
בעבודה עם קיז, ציורי מפתח, אנחנו בוחרים את הפוזות שמספרות את הפעולה ואת השינויים הבולטים שמתרחשים בה. ברייקדאון הוא ציור משעותי של שבירה בתוך המעבר ביניהן. הוא מגדיר איך הגוף עובר מפוזה לפוזה: באיזו קשת, מה מוביל, מה מתעכב, מה מתכווץ ומה נפתח. אלה החלטות ציוריות ותנועתיות, אבל השאלה שמנחה אותן היא שאלה של משחק. הקשת יכולה להרגיש מהוססת או נמרצת; הראש יכול להוביל בביטחון או להיגרר אחרי הגוף. דרך התנועה אנחנו קוראים כוונה, יחס ומחשבה. לכן הברייקדאון אינו רק פתרון טכני לחיבור בין ציורים. הוא המקום שבו אנחנו מחליטים איך הדמות אומרת את המשפט התנועתי שלה.
אותם קיז, סאבטקסט אחר
בגיף של טוניקו פנטוחה מוצגות שלוש גרסאות של סיבוב ראש, עם אותם קיז ואותו תזמון. הברייקדאונז שונים, והפעולה מקבלת בכל פעם אופי אחר. כדאי להסתכל על המעבר עצמו: האם הראש יורד בדרך? האם הוא עולה? מה קורה למבט? השינוי הקטן בדרך משנה את מה שאנחנו מרגישים כלפי אותה הסתובבות.
כאן נמצא החופש של האנימטור. אחרי שהחלטנו מה הדמות עושה, נשאר לנו לגלות איך היא עושה את זה. התשובה צריכה לצמוח מתוך הסיטואציה ומהיחס של הדמות אליה. זה מעניין שדווקא שחקן המשנה פה הוא העיקר, הברייקדאון משמעותי כמו סייד קיק בסרטי דיסני. אם הסיידקיק לא טוב: כך גם הסרט. (אני מגזים כמובן אבל יש בזה משהו).
איך חיוך הופך לאכזבה?
ריצ׳רד וויליאמס (אנימטור ראשי ברוג'ר ראביט) מדגים את העיקרון באמצעות מעבר פשוט מפנים מחייכות לפנים עצובות. הוא שומר על אותה נקודת התחלה ואותה נקודת סיום, ומשנה את הברייקדאון שביניהן. אפשר להחזיק את החיוך עוד קצת לפני שהוא נעלם. אפשר לתת לעצב להופיע מוקדם יותר. אפשר להרים את הפה, להוריד אותו או למתוח את הפנים תוך כדי השינוי. אנחנו עדיין עוברים מחיוך לעצב, אבל לאותה התפתחות רגשית יש עכשיו גוון אחר. אפשר, למשל, לחפש במעבר כזה רגע שבו הדמות מנסה להחזיק בחיוך לפני שהיא נשברת. לשחק עם ההולד והטיימינג. זאת כבר בחירה משחקית: מה הדמות מרגישה, מה היא מנסה להראות, ומה בכל זאת בורח לה. הברייקדאון מאפשר לבטא את היחסים האלה בתוך התנועה.
האופי נמצא בדרך
בגיף נוסף של פנטוחה אפשר לראות מעברים שמבוססים על מצמוץ ודחיסה, על פתיחה ומתיחה ועל שינוי כיוון. כל אחד מהם מציע הטעמה אחרת. מצמוץ עשוי להפוך לחלק מרגע של מחשבה; שינוי כיוון עשוי להוסיף היסוס או החלטיות. המשמעות תלויה בהקשר של הסצנה ובבחירה של האנימטור.
אותו עיקרון פועל בגוף כולו. בדוגמת האגרוף, פנטוחה מציג ביצועים שונים של אותה פעולה בסיסית. הדרך שבה הגוף מתארגן ונשלח קדימה גורמת לנו לקרוא הבדלים בכוח, בניסיון ובסגנון. אנחנו לומדים משהו על האדם שנותן את המכה מתוך האופן שבו הוא מגיע אליה.
כשאני בוחר ברייקדאון, אני רוצה לשאול מה התנועה הזאת אומרת על הדמות. האם היא מסתירה משהו? מתאפקת? מתמסרת לפעולה או פועלת בניגוד לרצונה? קיז טובים נותנים לנו את הרגעים החשובים. הברייקדאונז נותנים למעבר ביניהם את המבטא שלו. הברייקדאון מטעין את הטקסט בסאבטקסט. את הפעולה באופי.
נספח: ג'יימס באקסטר
קרדיטים ומקורות: הדגמות סיבוב הראש, המעברים והאגרוף — טוניקו פנטוחה (Toniko Pantoja); מומלץ לצפות בסרטון ההדרכה שלו על ברייקדאונז.
Comments
Post a Comment