לכבוד יום ההולדת ה120 של וולט דיסני התזמורת הפילהרמונית העלתה קונצרט חי של הסרט "פנטזיה" (1940) שלמעשה היה שילוב של קטעים מפנטזיה המקורי ומסרט ההמשך "פנטזיה 2000". בחירה נכונה כי חלק מהיצירות ב"פנטזיה" פחות נגישות לקהל ובייחוד לקהל צעיר: "פולחן האביב" מציג לאורך דקות אורכות את התפתחות החיים על כדור הארץ עד העלמות הדינוזאורים ו"לילה על הר קרח" המופתי מציג יצור שטני המתעלל בנשמות המתים עד שהאור עולה. אבל משהו קורה כשמפרקים את הסרט פנטזיה למרכיביו בזה שהסרט כבר לא קיים כסרט אלא כאסופה. אפשר לומר שזה באמת הסרט: אסופה של יצירות קצרות, אך אמירה כזו תתעלם מהמבנה הכללי של היצירה והדיאלוג הפנימי בין היצירות השונות.
הסרט הוא יצירת מופת ללא ספק. יצירה שנולדה שנים לא רבות אחרי הוספת סינכרון סאונד לסרטים ואחד הסרטים הארוכים הראשונים של דיסני בכלל. כ-3 שנים בלבד אחר שלגיה. למה וולט דיסני חשב שזה יצליח? אין לי מושג. במבט לאחור זה נראה אקט התאבדותי מבחינה אמנותית וכלכלית. אבל וולט דיסני, להבנתי, חשב לטווח ארוך. הוא רצה לקחת את מרכבת האנימציה ולרתום אותה לסוסי האמנות הקלאסית: ציור ומוזיקה כדי להציב אותה בהר האולימפוס של האמנויות. במבט לאחור הוא צדק. ופנטזיה, או "סרט קונצרט" כפי שכונתה בהתחלה, היתה רגע של גילוי מפעים ונדיר של כוחה של אמנות האנימציה. אמנות שלא נשענת על דיאלוג ולא תמיד על תסריט או עלילה אלא נותנת חופש לחזותיות להוציא אל הפועל את מראות הפלאים של הדמיון.
פנטזיה מנקודת המבט של דיסני כיוצר, חושפת גם את המנגנון הסיפורי של דיסני ברמה הכמעט פרימיטיבית שלו. קצת כמו שוליית הקוסם, וולט עצמו שואב ממי הבאר האירופאיים והתרבות הקלאסית והפולקלור הארופאי ומעביר אותה לאמריקה וזה בעיצומה של מלחמת העולם השניה. הנוכחות הגרמנית בסרט (כמה יצירות של מלחינים גרמנים, וגם שוליית הקוסם שהוא סיפור מאת גתה שפוגש שיצירה מוזיקלית של יוצר יהודי, פול דיקא הצרפתי) בולטת גם כשרואים את ההשפעה שיש לאנימציה גרמנית (ושל מהגרים שברחו מגרמניה) על הסרט. לא חקרתי לעומק את העניין אבל תחושתי היא שלולא אוסקר פישינגר וולט לא היה יוצא להרפתקה הזו.
אני מרגיש שחלק מהמפגש בין דיסני ליצירות האירופאיות מהווה מפגש תרבויות מרתק. מצד אחד פגניות ואלילות שמתבטאת בפיות שמחיות את הטבע, אל שאול מאיים, הדוניזם של חיות המנסות להצטייר כתרבותיות ותרבות אלילים יוונית אך המשותף לכולם הוא קליימקס רגשי שנובע דווקא מהמחזוריות של הטבע. יום ולילה, מוות וחיים. כמעט תמיד אנו שבים לנקודת ההתחלה בין אם זה על ידי אור היום שמפציע או רעידת אדמה שמאפסת את העולם, משמידה את הדינוזאורים ויוצרת בריאת עולם חדשה. אך מעבר לזה האם אפשר לראות בסרט יצירה אחת שלמה העולה על חלקיה?
נתחיל בהתחלה:
העניין המרכזי הוא שאי אפשר להפריד צורה מתוכן: פנטזיה אינו סרט מוסיקלי ואינו סרט שתופר אנימציה למוסיקה כגימיק או כאקספרימנט. הפתיחה של פנטזיה בשימוש בצללים של הנגנים באה ליצור אשליה שאתה נמצא בתוך אולם קונצרטים. אנחנו אמורים לשקוע בחויה שאינה קולנועית אלא בימתית ולאט לאט להשאב לתוך עולם מונפש שמתחיל כאילוסטרציה וממשיך כעולם קולנועי שלם. צריך לזכור שהקולנוע היה אילם עד ל1927. כעשור לפני תחילת העבודה על פנטזיה. השאפתנות לקחת שני כלים חדשים (אנימציה בהקפים אדירים לסרט של שעתיים + סנכרון עם סאונד בצבע) היא אדירה. לסרט הזה יש גיבור אחד: המנצח. העוצמה שלו בעמידתו על הפודיום והיכולת ליצור מוסיקה בתנועות ידיים מופשטות נדמית כקסם. הוא עומד כמעין אלכימאי היוצר יש מאין. תנועות ידיו חולפות באויר ויוצרות מציאות.
היצירה הראשונה מתחילה איתו ועם הצלליות של הנגנים, לאט לאט המוסיקה מקבלת ליווי באנימציה מופשטת שיורדת על הקהל כמו גשם של כינורות. ההשוואה לבריאת העולם מתבקשת: בתחילה יש אור, מופשט, עדין, בעקבותיו נוצרים המים והיבשה ולסיום הקטע אנו חוזרים אל המנצח שצריך לנוח מהבריאה וירא כי טוב.
היצירות הבאות אכן מדברות גם הן על מיתוסים שונים של בריאה. עונות השנה והטבע שמשתנה בעקבותיהן באופן תדיר מתגלמות בפיות. נשים קטנטנות שמתייחסות אל הטבע כיצירה פרטית. מעבר לפנטזיה שבדבר צריך לזהות את התנועות שלהן: הן בגופן מאצילות את השינוי על הטבע. כלומר, המוטיב שהתחיל במנצח מתגלגל גם אל היצירה הזו. מחוות הגוף, הניצוח והריקוד הם שמניעים את העולם. למעשה תנועה שיוצרת מציאות היא גם מה שקורה בהקשבה למוזיקה: ההקשבה יוצרת תנועה נפשית שמעלה דימוי בדמיון, גם אם לא נרטיבי.
תחושתי היא שדיסני מקנא. כשהוא מגלה את כוחו האמנותי העצום של אמנות האנימציה בשילוב עם פסקול הוא מציב לעצמו את הרף הגבוה ביותר שהוא מכיר: החויה המוסיקלית התזמורתית במחול עם האמנות הפלסטית. היום נוטים לבוז למיוזיקל ולקטלג אותו כז'אנר מאוד מסוים אבל עבור דיסני, וניתן לראות זאת בסרטים רבים, המוסיקה אינה השירים. השירים הם רק המקום בו הדמויות לוקחות חלק מוחצן במוסיקה בעוד החויה המוסיקלית בסרטים (ולא ה"מיוזיקלית") נוגעת כמעט לכל פעולה של הדמויות. תביטו למשל בגמדים שמתקרבים לביתם אחרי שהם מזהים שיש אורח:
אלא שלא זו האמנות הגבוהה היחידה שראה לנגד עיניו. הוא רצה לעסוק במיתוס. ליצור משהו נצחי ולשם כך פנה אל המוסיקה, האמנות הפלסטית, ערש התרבות המערבית והדת. במקום הזה של אמנויות קדומות אלו, הנטיה האישית שלי לראות בכל דבר אנימציה ארספואטית מפספסת את הנקודה. העניין של מיקי בלהיות קוסם אינו עוסק רק באנימציה אלא בתווך שבין המופשט והממשי. אמנם מיקי שואף להיות קוסם\אנימטור שנותן חיים למאטאטא אבל עבורו זה רק אמצעי כדי להתפנות ממטלותיו. אך כשהוא חולם מתגלה לנו השאיפה האמיתית שלו: להיות מנצח. ממש כמו המנצח סטוקובסקי הוא נעמד על פודיום במרכז האוקיינוס. למרגלותיו מים תחתונים ומעליו שמיים זרועי כוכבים ובינהם הוא מלהטט. הכאוס שהוא יוצר מתבטא בעוצמה בנסיון להרים את הגלים עד לשמיים (שזה מעין תהליך הפוך להפרדת המים העליונים מהתחתונים כפי שבא לידי ביטוי במשימתו מלכתחילה). התחושה האומניפוטנטית הכ(כל יכולה) של מיקי מתבטאת בסינרגיה המוחלטת שיש בין רצונו ותנועות גופו לתנועת עוצמות הגדולות ביותר של הטבע. ממש כפי שהמנצח בתנועותיו יוצר עולמות פנימיים בהרמוניות המוסיקליות.
אותו פודיום ושליט מקבל תפנית אפלה בסצנה לקראת סיום בה השטן בעצמו, גם הוא בתנועות גופו, שולט בנשמות המתים ויצורי השאול. ההר הקרח והשד העירום מאוחדים והריקוד נעשה למחול של מוות. מחול שיש בו תנועה אבל אין בו חיים.
בין הקטעים האלו אנו מוצאים יסודות מקבילים שאף משוחחים בינהם. האחד הוא "המדעי" המתאר את התפתחות העולם על פי המדע, ללא שדים, פיות ואלים, אלא רק אבולוציה זוחלת ומאבקי השרדות. עולם ללא חמלה שמסתיים ברעידת אדמה ענקית. השני הוא "הסמפוניה הפסטורלית" שנותנת ביטוי מבולגן למיתולוגיה היוונית. מבחינה נרטיבית אכן יש פה מעבר ממציאות מדעית "אוביקטיבית" אך אכזרית לעולם הומניסטי יותר ומלא רגש. גם הוא מאופיין בשרירותיות ושלל דמויות חסרות מניע מוגדר אבל היא מציגה סיפורי אהבה וידידות רבים הנרקמים להם בעוד האלים עסוקים בעולמם שלהם. מבחינה מוסיקלית אני חושב שזהו הקטע הפחות מוצלח בפנטזיה. בניגוד לאחרים הוא לא הצליח ליצור חויה קול-נועית משמעותית בגלל עומס ההתרחשיות והנסיון שלו לספר סיפור עם דמויות אך לא עלילתי באותו זמן. הרבה מהדמויות לא באמת מתפתחות בקטע זה וגם הסיום נתפס מאולץ: השמש שוקעת והלילה בא. אבל מבחינת דימויים הבריאה פה מוצגת מנקודת מבט אנושית: לא בריאה שקדמה לאדם אלא שוב, הטבע המחזורי, יום לילה, גשם שבא והולך, אלים שקמים, נופלים ונרדמים. העוצמה של האלים בסופו של דבר מתבטלת מול הכוח הגדול מהם: כפיפותם לטבע. המחזוריות מנצחת אותם ודווקא מי שנמצא על הקרקע (על אף שהוא עצמו פנטסטי) הוא למעשה הגיבור האמיתי של הקטע. כמו שאמרתי מבחינת מוסיקה קטע זה לא מביא לידי ביטוי את השליטה אלא דווקא את חוסר השליטה. זאוס, שאולי היה מתאים גם לו לעמוד על פודיום ולשחק בעולם דווקא מתגלה יותר דומה לזאוס של הסרט הרקולס בגרסת דיסני: אל נהנתן וקל דעת שניהול ענייני העולם לא באמת בראש מעייניו.
מחול השעות שבא מיד לאחריו הוא מעניין מכמה סיבות. הוא מתייחס לתקופה אחרת והגישה שלו בימתית. מבחינת המוטיבים הכמו יווניים והוא ממשיך את הקו של סיפורי בריאה מיתיים ופנטסטיים טבע ללא נוכחות בני אדם. הנוכחות הבימתית והמצאותה של תפאורה הופך את הסצנה הזו לקומית ביותר. כולה לעג לאיזושהי מוטציה של פאר תרבותי שפוגש את החיות הפחות חינניות שיש בטבע: היפופוטם, בת יענה, תנין ופיל. כולן מגושמות, מכוערות, קרחות ומרוטות. אבל הן ממלאות חלל של פאר תרבותי כמו מנסות להכנס לנעלי תרבות אנושית שאבדה בניחוח פוסט אפוקליפטי. יש פה היפוך מעניין. מעולם של טבע לעולם של תרבות אבל עדיין מיוצג על ידי הטבע. החיות אמנם אינן טורפות זו את זו אבל הן כן מצליחות להחריב את הבמה היפהפיה עליהן הן רוקדות. גם ב"מפצח האגוזים" אנחנו מקבלים ייצוגי טבע בנעליים של תרבות אנושית. חוץ מסיפור המסגרת של הפיות אנחנו מקבלים פטריות שרוקדות בסגנון יפני, דגים ערביים, ופרחים רוסיים. המפגש האבסורדי לעיתים, קסום לעיתים בין תרבות וטבע מוצג לנו בתור שילוב הכוחות ממנו אנו עצמינו באנו לעולם. כמו בסרטים אחרים שבהם דיסני מאניש חיות אך לצד זה חושף את הטבע גם הוא כדמות. אי המצאותם של בני אדם לאורך הסרט מובנת כיוון שהמיתוס מוגש לפתחנו הצופים. אנו עוברים במעין מנהרת זמן דרך כל אותם מקומות כמאיים עד לנקודה הקרובה ביותר למה שאנו מזהים כממשי:
הנזירים של "אווה מריה" מסיימים את הסרט. הנזירים הם המקום שמשלב ראליזם עם רוחניות. אין בו שדים ופיות, אין חיות רוקדות וקסמים. יש בו צעידה איטית, דתית, טקסית במעבה היער אל עבר הזריחה. גם האל אינו נוכח פה אלא בתפילה. תפילה שמלווה אותנו הצופים אל מחוץ לבית הקולנוע. מהי אותה תחושה שמלווה אותנו באווה מריה? נוטים לומר שזהו נצחון האור על החושך וזה אכן קיים כאשר השטן מקפל כנפיו בפני צלצול פעמוני הכניסה אבל הסצנה עצמה היא שיא שהוא גם אנטי-קליימקס. ליווי איטי אל מחוץ לעולם החלום, מעבר לכל אותם סיפורי בריאה שיש בהם קסם, פנטזיה ומדע. כולם נשארים כחלום נשכח שממנו אנו מתעוררים בסיומו של הקונצרט. ניתן לומר שאווה מריה עוסק בדת אבל ניתן לומר גם להפך: שהסרט מנסה לספק חויה דתית חלופית. שהאור שמתגלה בקצה המסע הוא אור רוחני לא בגלל ההקשר הדתי אלא בגלל ההקשר החוייתי קולנועי. וולט דיסני גייס לצד המוסיקה והאמנות את הדת ובעצם מנסה לגבש פה אמירה חדשה (נכון ל1940): המופשט והממשי, הרוח והחומר מנהלים דיאלוג זה עם זה. הם אינם אחד אך גם אינם שניים. תנועת יד יוצרת צליל שיוצר דימוי שנע בעצמו בין מופשט לנרטיבי. המסגרת שעוטפת את המסע הזה היא אכן אנטי-קליימטית. היא לא מציעה שיא אלא גאולה של בוקר של יום חדש בעולם מחזורי. כמו מיקי שחוזר לשאוב מים, כמו הבריאה המחודשת של העולם לאחר העלמות הדינוזאורים, כמו הלילה והיום שמתחלפים בינהם, כך הסרט כולו נפתח באור גדול ונגמר באור גדול. העולם חוזר לראשיתו אבל אנחנו משתנים.
לסיכום: פנטזיה היא אקספרימנט יומרני שבו דיסני מייצר מיתוס חדש שהוא מפגש כאוטי של טבע ותרבות. במפגש הזה הוא מתאר את ערש האנושות, נע בין המופשט לממשי כשהחויה הקולנועית מתפקדת על תקן של הגוף, המדיום, שמסוגל לשאת את המטען הזה בגלל כל מה שציינתי: מוסיקה, תנועה ועיסוק במיתוסים של בריאה. בכך הוא מציב את האנימציה כשפה חדשה בעידן חדש.
נספחים:
אלמנתו של ז'אק שוורץ מספרת על לידת פנטזיה כמה שהתחיל בעקבות עבודותיו של ז'אק (זכריה) כסטודנט. זאק היה ארט דירקטור של הסרט ועלה לארץ בשנות ה-70. נפטר בישראל. כסטודנט עשה סטוריבורד ל"שוליית הקוסם" וזה מה שיצר את הרעיון לסרט ארוך.
מקורות פנטזיה: https://shulyathakosem.blogspot.com/2018/07/ABSTRACTMUSIC.html
מה קרה להפשטה במהלך השנים בין "פנטזיה" של דיסני ל"פנטזיה 2000"? על כך פה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה